לילה קשה

[jellybelly1]

לילה קשה

סיום של יום קשה. אכלתי הרבה יותר ממה שנוח לי. זה היה כמו להאיץ ולתת ברקסים לאורך כל היום מבחינת האכילה. כמעט ליפול לבולמוס ואז לעצור את עצמי בכוח. מאוד מעייף. כרגע אני לא נרדמת מרעב מדומיין ומרצון לאכול. עליתי במשקל בפרק זמן קצר מאוד הרבה מאוד ומתחילה לפתח טינה לטיפול. אני שמחה לא להקיא ולהתגבר. אבל כשמגיעות הנפילות והקושי מתחיל מההתחלה זה נראה חסר טעם. והמאמצים נראים מוגזמים ולא פרופורציונליים לתוצאה. אני משווה את עצמי למי שמחזיקה מעמד שבועות וחודשים והשבועיים שהחזקתי בלי לבלמס ולהקיא נראים פתטיים. עכשיו רק 3 ימים ומרגיש כמו שבועות. רק רוצה שהלילה הזה יהיה מאחוריי ובלי בולמוס\הקאה.

 

[Aiakos]

חמודה

איך אני מבין אותך היה לי בדיוק אותו יום.. כל היום שמרתי ולפני השינה נשברתי..
מקווה שאת לא...

 

[jellybelly1]

מצטערת

בשביל שנינו
גם אני נשברתי

 

[Aiakos]

והיום אותו דבר והוא עוד לא נגמר אוף שיגמר כבר מחר יום חדש ננסה שוב

 

[jellybelly1]

טיפ שעזר לי זה לא לחשוב לטווח זמן ארוך, להתגבר על הדחף רק לחצי השעה הקרובה, לנסות למצוא משהו שייתן תעסוקה ויסיח את הדעת עד כמה שזה קשה, ואחרי חצי שעה שוב פעם לנסות.
כל הכבוד שלא מתייאש ומוותר על המאמצים. זה לא קל.

 

[שישמים אחרים]

הדיון הזה, בעיני,

יכול להתפתח מהר מאד - וכבר בשלבים של התפתחות - לתחרות "מי יותר חולה" שנפוצה בפורומים שאינם הפורום הזה. בבקשה, תזהרו; גם בשביל אחרות שקוראות אתכן, וגם בשבילכם.

 

[Aiakos]

תאמיני לי

שזה הדבר האחרון שמעניין אותי מי יותר מיסכן. אני לא רוצה להיות מיסכן. הגעתי לפה כדי להיות בסביבה של אנשים עם בעיה כמו שלי זה קצת מנחם לדעת שאני לא לבד עם זה בעולם הזה.

 

[heartless archangel]

כל-כך מוכר.

הסבל הזה הוא הרבה פעמים הדבר היחידי שעוצר ממני לחזור לקצץ (כשהמחשבה על החיים שאאבד לא עוזרת).
אבל הוא תוצאה של מה שעשינו, שעשית, לגוף שלך. זה הופך את החזרה לאכול קשה מנשוא וזה הופך את הימים ללא יותר ממלחמות שווא. אבל זה עובר, באמת. זה נעשה יותר קל. יום אחד הגוף שלך יסכים להסתפק בדיוק במה שנוח וטוב לך.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

מצטרפת.

וגם, ברוכה הבאה.
מזמינה אותך לספר על עצמך בהודעה נפרדת.

 

[jellybelly1]

תודה על העידוד

הלוואי שאת צודקת

 

[פרפר בתוך אגרוף]

ג'לי

מעריכה אותך על כך שאת נלחמת בדחף, ולא צוללת אל הבולמוסים.
ובכל זאת, זו לא דרך לחיות, ממלחמה למלחמה, וגם קשה מאוד להחזיק את זה לאורך זמן.
עשית צעד והתחלת לעבוד עם גורם חיצוני.
אולי הצעד הבא הוא טיפול דיאטני?

 

[jellybelly1]

כן

זה מאוד מפחיד אותי
אבל זה הצעד הבא

 

[פרפר בתוך אגרוף]

מעולה

אז מתי?

 

[ל3]

ג'לי יקרה ט

אני כל כך מבינה אותך- רק אלוהים יודע איזה שד יש לי בראש של להתאפק ולהתאפק מלאכול ואז בערב להישבר ולאכול את כל אותם דברים שאני דווקא לא רוצה ובורחת מהם. אחר כך באה החרטה, לעיתים מחשבה על להקיא ולעיתים אף נסיונות ללא הצלחה, לקיחת משלשלים וכל מני דטובה. ושוב מעגל של לצמצם שמחזיק מעמד לפעמים כמה ימים וחוזר חלילה. זה מעייף, זה מתסכל, זה מוריד אותי מטה עד שאני כבר לא יודעת אם זה טוב ככה או בלצמצם. לא יודעת מה אני מנסה להגיד פה, אולי רק שאני כל כך מזדהה איתך