קפיצת הדרך1
New member
לילה לבן
העיניים שלי נעצמות, אבל אני לא מצליח לישון. חשבתי קודם כשהתהפכתי במיטה שאני חוזר מחר לאישפוז יום - אני לא יכול לסבול יותר - אבל לא זכור לי שהמסגרת הזאת עזרה לי בשעתו. התנסתי בטיפול פסיכולוגי במסגרת ההיא ועם מטפל אחר באופן פרטי במשך כמה שנים (לא באופן רציף אלא בא והולך כשבעיקר היה "הולך") - וזה ממש לא עזר לי (במקרה של המטפל הפרטי, זה רק עשה לי חור בכיס שגם ככה לא ממש עמוק). אני מאוד בודד - בשביל שתבינו אין לי א פ י ל ו חבר/ה אחד, לא עובד ולא מתפקד בכלל וזה ככה כבר שנים (להוציא כמה חודשים לפני שנה+ וזה הצליח כי הייתי קצת ב-high ולא כ"כ מודע למציאות). לרוב, אם כבר אני מצליח שיקראו לי לראיון עבודה, אני לא מצליח - יש לי הערכה עצמית בים המלח. בכמה מקרים ב-10 השנים האחרונות שכן הצלחתי להתקבל לעבודה, לא החזקתי מעמד יותר מכמה שבועות. טוב כמה פרטים ביוגרפיים שכדאי לציין, אני בן 35, גרוש, גר מאז הגירושין אצל ההורים, מאובחן כחולה במאניה דיפרסיה ולוקח תרופה אנטי-פסיכוטית שאומרים לי שגם מייצבת מצב-רוח. הצלחתי להוציא תואר ראשון ממוסד מאוד נחשב בארץ ובתחום מאוד קשה - (רמז - אומרים על המקצוע הזה שהוא/היא מלכת המדעים). מאז גיל 22-23 הייתי יותר סטודנט מאשר לא-סטודנט. אהבתי את הלימודים, למרות שהיה לי קשה ואפילו התחלתי תואר שני שאותו כבר לא הצלחתי לסיים. אני כל הזמן מתנדנד מלא לעשות כלום לסטודנט. ברמות של אמצע תואר שני אני כבר לא עומד, אז התחלתי ללמוד קורסים של תואר ראשון במחשבים באונ' הפתוחה לאחרונה. כרגע יש חופש, אבל במהלך הלימודים זה החזיק אותי קצת - התחלתי עם קורס אחד שגם לא היה קשה בכלל. בסמסטר הבא עלינו לטובה (שיגיע כבר) לקחתי כבר שלושה קורסים. הבעיה היא שקשה לי מאוד בבית - ההורים לא מבינים אותי והסביבה מאוד לא סימפטית - במיוחד עכשיו שאבא שלי יצא לפנסיה - הוא אדם מאוד שלילי ועל אמא שלי אומרים שהיא טובת לב, אך קשה לי איתה מכיוון אחר (עוד פרט שאולי יענין אתכם - אני בן יחיד). בקיצור אמא שלי מאוד מתוסבכת. השאירו לי הודעה לפני החג ממקום עבודה כדי לזמן אותי לראיון. זה מקום מצויין והגדרת התפקיד (אמנם משרת סטודנט), אבל לא יכולה להתאים יותר למצב שאני נמצא בו כעת. אני לא תולה יותר מידי תקוות כי תהליך הקבלה לשם ארוך ומייגע. לא יודע כמה זמן עבר מאז שהתחלתי לכתוב, אבל נראה לי שדיי הרבה ואני מרגיש טיפ'לה (ראיתי שמישהי פה בחרה בניק הזה והוא חמוד) יותר טוב. העייפות עדיין קיימת ומאוד מציקה, אבל כשהקשב עובר לכתיבה היא פחות מורגשת. אני לא רוצה להפסיק לכתוב, אבל לא באות לי יותר מילים. האמת גם בהתחלה לא האמנתי שאצליח לכתוב משהו. אני מרגיש כאילו סיפרתי את כ ל מה שיש לספר על עצמי ואפילו אם הצלחתי לעניין מישהו לרגע, הכל מהר חוזר למצב הרגיל - אי-יכולת לבטא את עצמי וריקנות מה שגורר גם חוסר עניין של הסביבה בי. אני מקווה שפניתי למקום הנכון כי נראה לי שיצא לי משהו שיותר דומה לפוסט בבלוג. הינה האסוציאציה הבאה, בשבוע האחרון הכרתי בפעם הראשונה באמת מה זה בלוג וכמה נחמד לפעמים להכנס לחיים של אדם אחר (במיוחד כשיש לו חיים) ואני כבר קצת מכור גם לכמה פורומים - באופן פאסיבי בעיקר כי לרוב אין לי מה לומר. בתקופה האחרונה אני הולך לישון שכבר אור בחוץ וזה ממש דפק לי את כל המערכת. איך אסיים? מה צריך לקרות כדי שאתחיל לחיות חיים נורמאליים? איך מחזיקים מעמד עד לשלב שבו הכל כבר רגיל ושיגרתי? אומרים שצריך סבלנות ושהשקעה בסוף משתלמת.
העיניים שלי נעצמות, אבל אני לא מצליח לישון. חשבתי קודם כשהתהפכתי במיטה שאני חוזר מחר לאישפוז יום - אני לא יכול לסבול יותר - אבל לא זכור לי שהמסגרת הזאת עזרה לי בשעתו. התנסתי בטיפול פסיכולוגי במסגרת ההיא ועם מטפל אחר באופן פרטי במשך כמה שנים (לא באופן רציף אלא בא והולך כשבעיקר היה "הולך") - וזה ממש לא עזר לי (במקרה של המטפל הפרטי, זה רק עשה לי חור בכיס שגם ככה לא ממש עמוק). אני מאוד בודד - בשביל שתבינו אין לי א פ י ל ו חבר/ה אחד, לא עובד ולא מתפקד בכלל וזה ככה כבר שנים (להוציא כמה חודשים לפני שנה+ וזה הצליח כי הייתי קצת ב-high ולא כ"כ מודע למציאות). לרוב, אם כבר אני מצליח שיקראו לי לראיון עבודה, אני לא מצליח - יש לי הערכה עצמית בים המלח. בכמה מקרים ב-10 השנים האחרונות שכן הצלחתי להתקבל לעבודה, לא החזקתי מעמד יותר מכמה שבועות. טוב כמה פרטים ביוגרפיים שכדאי לציין, אני בן 35, גרוש, גר מאז הגירושין אצל ההורים, מאובחן כחולה במאניה דיפרסיה ולוקח תרופה אנטי-פסיכוטית שאומרים לי שגם מייצבת מצב-רוח. הצלחתי להוציא תואר ראשון ממוסד מאוד נחשב בארץ ובתחום מאוד קשה - (רמז - אומרים על המקצוע הזה שהוא/היא מלכת המדעים). מאז גיל 22-23 הייתי יותר סטודנט מאשר לא-סטודנט. אהבתי את הלימודים, למרות שהיה לי קשה ואפילו התחלתי תואר שני שאותו כבר לא הצלחתי לסיים. אני כל הזמן מתנדנד מלא לעשות כלום לסטודנט. ברמות של אמצע תואר שני אני כבר לא עומד, אז התחלתי ללמוד קורסים של תואר ראשון במחשבים באונ' הפתוחה לאחרונה. כרגע יש חופש, אבל במהלך הלימודים זה החזיק אותי קצת - התחלתי עם קורס אחד שגם לא היה קשה בכלל. בסמסטר הבא עלינו לטובה (שיגיע כבר) לקחתי כבר שלושה קורסים. הבעיה היא שקשה לי מאוד בבית - ההורים לא מבינים אותי והסביבה מאוד לא סימפטית - במיוחד עכשיו שאבא שלי יצא לפנסיה - הוא אדם מאוד שלילי ועל אמא שלי אומרים שהיא טובת לב, אך קשה לי איתה מכיוון אחר (עוד פרט שאולי יענין אתכם - אני בן יחיד). בקיצור אמא שלי מאוד מתוסבכת. השאירו לי הודעה לפני החג ממקום עבודה כדי לזמן אותי לראיון. זה מקום מצויין והגדרת התפקיד (אמנם משרת סטודנט), אבל לא יכולה להתאים יותר למצב שאני נמצא בו כעת. אני לא תולה יותר מידי תקוות כי תהליך הקבלה לשם ארוך ומייגע. לא יודע כמה זמן עבר מאז שהתחלתי לכתוב, אבל נראה לי שדיי הרבה ואני מרגיש טיפ'לה (ראיתי שמישהי פה בחרה בניק הזה והוא חמוד) יותר טוב. העייפות עדיין קיימת ומאוד מציקה, אבל כשהקשב עובר לכתיבה היא פחות מורגשת. אני לא רוצה להפסיק לכתוב, אבל לא באות לי יותר מילים. האמת גם בהתחלה לא האמנתי שאצליח לכתוב משהו. אני מרגיש כאילו סיפרתי את כ ל מה שיש לספר על עצמי ואפילו אם הצלחתי לעניין מישהו לרגע, הכל מהר חוזר למצב הרגיל - אי-יכולת לבטא את עצמי וריקנות מה שגורר גם חוסר עניין של הסביבה בי. אני מקווה שפניתי למקום הנכון כי נראה לי שיצא לי משהו שיותר דומה לפוסט בבלוג. הינה האסוציאציה הבאה, בשבוע האחרון הכרתי בפעם הראשונה באמת מה זה בלוג וכמה נחמד לפעמים להכנס לחיים של אדם אחר (במיוחד כשיש לו חיים) ואני כבר קצת מכור גם לכמה פורומים - באופן פאסיבי בעיקר כי לרוב אין לי מה לומר. בתקופה האחרונה אני הולך לישון שכבר אור בחוץ וזה ממש דפק לי את כל המערכת. איך אסיים? מה צריך לקרות כדי שאתחיל לחיות חיים נורמאליים? איך מחזיקים מעמד עד לשלב שבו הכל כבר רגיל ושיגרתי? אומרים שצריך סבלנות ושהשקעה בסוף משתלמת.