לילה לא שקט...
איי שם בקו הדמיון...שם למעלה יש לו ארמון,ארמון ענקי,ארמון של זהב.לצד הארמון יש כרם רחב שממנו קוטפים את העינב...הענבים מקשטים כל פינה,כל גומחה...בארמון חיים להם אלים...ממש אלים ואני בתוכם.כל ערב כשבני התמותה מכבים את האורות,האלים פותחים שולחן ומתחילים לאכול,לשתות(נקטר אלא מה?) ולרקוד...ממש הוללות מתחוללת שם...ותאמינו לי זה מחזה נפלא. הערב חוזרת לארמון הגדול,חוזרת אל פינתי לאחר יום מפרך.יושבת על הכריות,מצטרפת לחגיגה...אבל אנני שם.הערב אני קצת עצובה,אל תגלו זאת לאף אחד...אצלנו בארמון,אצלנו האלים אין דבר כזה שנקרא רגשות...ויותר מכל אין דבר כזה שנקרא עצבות. רק בני תמותה חשים בעצבות,רק בני תמותה חווים אותה,רק לבני תמותה מותר...ואני שהסתובבתי בינכם,למדתי מהי תחושה,למדתי מהי עצבות...ואני לומדת כל יום על אהבה,שמחה וגם על עצבות.... אני יושבת לי בפינה,מביטה בחוגגים ורוחי לא איתם,רוחי נפולה...אני חשה כצועדת בין הטיפות.אני חשה כמרחפת מענן לענן...ובוהה בהם,בוהה ומנסה להבין...לאן אני שייכת והיכן הוא ליבי...ואם רגשות יש בי,אולי לא איתם מקומי?! ואני מבולבלת...כי זהו יעודי...וזה לא שאני לא אוהבת את יעודי,אבל בתוכי עולות השאלות אם הייתי בוחרת לעצמי מקום אחר,מישהי אחרת להיות...שואלת את עצמי:האם זה מה שייעד לי גורלי?...האם לקום ולשנות?...האם אלה לא להיות?...ולמה אי אפשר ככה סתם להנות משני העולמות? למה להסתתר מהרצונות? למה להיות אלה ללא רגשות?...או ליתר דיוק להסתיר את אותן הרגשות?..למה? ...קטונתי מלהבין,כל שכן לכם להסביר...מה גם,שעדיין בתוכי עולות השאלות...ללא מענה,ללא תשובות...ואתם שיודעים תחושותיי...אתם שיודעים שאני עצובה במעט...אנא מכם,אנשושים,שמרו זאת בסוד...כי יש דברים שלא אומרים,יש דברים שיותר טוב שלא ידעו(האלים האחרים כמובן)...שמרו את סודי...הבטיחו נא לי זאת....ואני שוב זוחלת לגומחה הקטנה שתעטוף את רוחי,שתעטוף אותי...ואולי,אולי לישון אצליח...ממש כמו שאתם ישנים עכשיו. לילה טוב וקסום לכם,יפים ויפות שלי.יש מישהי כאן שאוהבת ומחבקת אותכם,האם אתם מרגישים? אני הולכת להתכרבל בתוך עצמי...אולי שם אצליח לשחרר את העצבות...כי ממש אסור לי,אסור שיראו,אסור שידעו...אז, שששששששששששש. (לילה לא שקט,לי!!!) אלת האהבה.
איי שם בקו הדמיון...שם למעלה יש לו ארמון,ארמון ענקי,ארמון של זהב.לצד הארמון יש כרם רחב שממנו קוטפים את העינב...הענבים מקשטים כל פינה,כל גומחה...בארמון חיים להם אלים...ממש אלים ואני בתוכם.כל ערב כשבני התמותה מכבים את האורות,האלים פותחים שולחן ומתחילים לאכול,לשתות(נקטר אלא מה?) ולרקוד...ממש הוללות מתחוללת שם...ותאמינו לי זה מחזה נפלא. הערב חוזרת לארמון הגדול,חוזרת אל פינתי לאחר יום מפרך.יושבת על הכריות,מצטרפת לחגיגה...אבל אנני שם.הערב אני קצת עצובה,אל תגלו זאת לאף אחד...אצלנו בארמון,אצלנו האלים אין דבר כזה שנקרא רגשות...ויותר מכל אין דבר כזה שנקרא עצבות. רק בני תמותה חשים בעצבות,רק בני תמותה חווים אותה,רק לבני תמותה מותר...ואני שהסתובבתי בינכם,למדתי מהי תחושה,למדתי מהי עצבות...ואני לומדת כל יום על אהבה,שמחה וגם על עצבות.... אני יושבת לי בפינה,מביטה בחוגגים ורוחי לא איתם,רוחי נפולה...אני חשה כצועדת בין הטיפות.אני חשה כמרחפת מענן לענן...ובוהה בהם,בוהה ומנסה להבין...לאן אני שייכת והיכן הוא ליבי...ואם רגשות יש בי,אולי לא איתם מקומי?! ואני מבולבלת...כי זהו יעודי...וזה לא שאני לא אוהבת את יעודי,אבל בתוכי עולות השאלות אם הייתי בוחרת לעצמי מקום אחר,מישהי אחרת להיות...שואלת את עצמי:האם זה מה שייעד לי גורלי?...האם לקום ולשנות?...האם אלה לא להיות?...ולמה אי אפשר ככה סתם להנות משני העולמות? למה להסתתר מהרצונות? למה להיות אלה ללא רגשות?...או ליתר דיוק להסתיר את אותן הרגשות?..למה? ...קטונתי מלהבין,כל שכן לכם להסביר...מה גם,שעדיין בתוכי עולות השאלות...ללא מענה,ללא תשובות...ואתם שיודעים תחושותיי...אתם שיודעים שאני עצובה במעט...אנא מכם,אנשושים,שמרו זאת בסוד...כי יש דברים שלא אומרים,יש דברים שיותר טוב שלא ידעו(האלים האחרים כמובן)...שמרו את סודי...הבטיחו נא לי זאת....ואני שוב זוחלת לגומחה הקטנה שתעטוף את רוחי,שתעטוף אותי...ואולי,אולי לישון אצליח...ממש כמו שאתם ישנים עכשיו. לילה טוב וקסום לכם,יפים ויפות שלי.יש מישהי כאן שאוהבת ומחבקת אותכם,האם אתם מרגישים? אני הולכת להתכרבל בתוך עצמי...אולי שם אצליח לשחרר את העצבות...כי ממש אסור לי,אסור שיראו,אסור שידעו...אז, שששששששששששש. (לילה לא שקט,לי!!!) אלת האהבה.