לילה בלבן../images/Emo29.gif
שם הפיק: לילה בלבן פאנדום: הארי פוטר שיפ: ג'יני/דראקו דירוג: PG אורך: 790 מילים דיסקליימר: העולם והדמויות בפאנפיק זה נוצרו ע"י ג'יי. קיי. רולינג, והזכויות עליהם שמורות לה. כמו כן, פאנפיק זה לא נכתב במטרה רווחית כלשהי. בטא: קינמונים זה טעים – נלי – תודה רבה לבטא המקסימה שבאמת עזרה לי לשפץ את הפיק! ___________________________________________________________________________________________ דראקו מאלפוי היה כל עולמה. השריד היחיד מהתקופה המדהימה ביותר בחייה. שניהם היו הצעירים היחידים ששרדו את המלחמה, וזה היה מספיק קשה לעיכול גם בלי השקט האיום שהפך לחלק בלתי נפרד מחייה. המלחמה השתיקה אותו. ההלם היה קשה מדי בשבילו, גם בשבילה, אבל מישהו היה חייב להישאר יציב בכל הסיפור הזה, והיא נאלצה לקחת את התפקיד על עצמה, להיות חזקה ותומכת ליד כולם, ואז לבכות בשקט אל הכר בלילות. הלילות היו הכי קשים, הבית השומם והחשוך שאב ממנה את הכסות החזקה והאמיצה של אישה שלמרות הכל מחייכת ומעודדת. בלילה היא שבה להיות עצמה. גם אם לפעמים זה לא מה שרצתה. הזיכרונות היו צפים כל ערב כשחזרה מבית החולים וסגרה אחריה את הדלת. לעיתים קרובות כשראתה את החברים שלה יושבים בסלון, צוחקים ואוכלים פיצה, פשוט התעלמה מהם ונכנסה לחדר לבכות. היא ידעה שהם הרי יתפוגגו בעוד כמה רגעים, הם אשליה כואבת של מה שהיה יכול להיות. היא פחדה לאבד את שפיותה, מפני שזה הדבר היחיד שעוד היה שייך רק לה, אבל את זה היא איבדה כל לילה מחדש. כל פעם שעטפה את עצמה בשמיכה הייתה נשאבת אל תהומות האי שפיות וכאבים צורמים. פנים מחייכים ורגעים יפים בחייה התרוצצו בראשה וגזלו ממנה את שנת הלילה, במשך כל כך הרבה לילות. שכבות של איפור הסתירו את העייפות שעל פניה. היא הייתה לבדה. היא חיזקה את כולם, אבל אף אחד לא חיזק אותה – היא הדחיקה את המחשבות כי ידעה שאנשים אחרים הם שצריכים את העזרה האמיתית ולא היא, לפחות לא הבכיינית שהפכה להיות. דראקו היה האור היחיד שעוד נתמכה בו, כולם כבו והוא עצמו היה לבן ופיזר סביבו הילה לבנה, גם אם היא הייתה חלשה מאוד. אבל הוא כבר לא היה דראקו מאלפוי היהיר, השחצן והבטוח בעצמו, הוא היה רק צל עמום של האדם שנהג להיות ושל המעשים שנהג לעשות. מצבו הידרדר מיום ליום והיא ידעה שהיא צריכה להיות שם בשבילו, כי הוא היה שם בשבילה כל כך הרבה פעמים, לכן הייתה מבקרת אותו כל יום. לפעמים אף העבירה על כיסא הברזל הלבן לילות שלמים. היא הייתה יושבת שם, מדברת אליו, מנשקת אותו, מלטפת אותו – רק כדי לא לתת למראות קשים יותר לפקוד את מחשבותיה. אבל הוא ישן, ישן כל-כך הרבה ולא אגר את הכוחות שהיה צריך כדי להחלים. היא לא רצתה להעיר אותו ופחדה להירדם בעצמה, אז היא הייתה לוחשת, לוחשת מילות אהבה שאולי שמע ואולי לא. היא הייתה מספרת לו על הפרחים ששתלה בגינה, אבל לא סיפרה לו שהם כבר הספיקו לנבול כי לא טיפחה אותם – היא טיפחה אותו – היא השקיעה בו את כל מאמציה ואת כל זמנה. "דראקו," הייתה לוחשת לתוך אוזנו. כשלא ענה, דמעות מלוחות היו זולגות על עור פניה הלבן, מתערבבות בקצוות שיער אדום סוררות שנחו על פניה. "תישן, תישן..." הייתה אומרת כל פעם שלא הגיב – נותנת לו אישור לנוח, מסיטה את מבטה ממנו ועוצרת את הבכי מלהתפרץ. גרונה גאה תחת עומס הכאב שצבר. "תהיי חזקה בשבילו!" הייתה כועסת על עצמה. פעם אחת כשנטלה את קנקן המים מהשידה ומזגה לעצמה כוס מים קרים, שמעה "ג'יני..." היה זה קולו של דראקו ללא ספק, אם כי חלוש ושקט כל-כך. ידיה רעדו, כמה התגעגעה לקול הזה. היא הסתובבה מיד, כדי לראות אותו בוהה בה מהמיטה בעיניים אפורות וקרות, ידו החלשה מושטת קדימה בכדי לגעת בפניה. משלא הצליח, הניח את ידו בכניעה ונאנח עמוקות, בכאב. "אני כאן." לחשה לו והתקרבה אליו, אוחזת בידו הלבנה, הקרה. כל מילה שהוציא מפיו גבתה ממנו נשימות כבדות רבות, אך לבסוף הצליח להרכיב את המשפט: "אני... רוצה... להיפרד ממך..." עיניה נהיו אדומות והיא הרגישה את הבכי מאיים לפרוץ – אך חסמה אותה בשארית כוחותיה, השעות הרבות שבלתה ללא שינה התישו אותה. "די, די... תנוח קצת..." אמרה לו אחרי שהטביעה את גל הבכי עמוק בבטנה, וליטפה את פניו החיוורות. בקושי רב הוא פלט נחרת צחוק, שפתיו ציירו חיוך מר וקצר. גם היא חייכה, חייכה כדי לחפות על הכאב. "אני מרגיש שאני חייב להיפרד ממך... כמו שצריך להיפרד ממישהי כמוך..." הוא אמר בקול חלוש. המשפט הארוך נמשך הרבה זמן, הודות לאנחות ולכאב שאחזו בו. ג'יני שנאה לראות אותו כזה חלש – היא רצתה לעזור לו, להתחלף איתו. "כשתצא מפה, בריא ושלם אנחנו נלך לטייל בכל העולם! נהיה ביחד, וכל העולם יהיה שייך שלנו-" הוא הצליח להרים את ידו השניה כדי להניח אצבע צחורה על פיה. "אני... אוהב... אותך," אמר לה. בקושי רב קירב את פניה לשלו, לכן היא התקרבה אליו, ושפתיהם נפגשו. דמעות שקופות ומלוחות זלגו מעיניה, היישר לנשיקה המתוקה-מרירה. היא רטטה מבכי חרישי כשהרגישה את החולשה שבה אחזו שפתיו בשלה, היא הרגישה איך הוא אוגר את כל כוחותיו ומתאמץ לנשק אותה כמו שרצה לנשק אותה. חולשתו גברה בכל רגע, עד שהבל פיו לא רפרף על שפתיה, עד שפיו לא אחז בפיה לחלוטין – כוחו עזב אותו. היא לא רצתה לראות את מה שחששה ממנו מכל, אך הרימה את מבטה ובהתה בפניו הלבנים נשמטים הצידה, עיניו עצומות ופיו פעור קמעה. אז היא נתנה לבכי הרב שאגרה בתוכה לפרוץ החוצה, יודעת שהאור הבוהק שעטף אותה מכל כיוון בחדר הקטן היה לילה שחור שהתעטף בלבן.
שם הפיק: לילה בלבן פאנדום: הארי פוטר שיפ: ג'יני/דראקו דירוג: PG אורך: 790 מילים דיסקליימר: העולם והדמויות בפאנפיק זה נוצרו ע"י ג'יי. קיי. רולינג, והזכויות עליהם שמורות לה. כמו כן, פאנפיק זה לא נכתב במטרה רווחית כלשהי. בטא: קינמונים זה טעים – נלי – תודה רבה לבטא המקסימה שבאמת עזרה לי לשפץ את הפיק! ___________________________________________________________________________________________ דראקו מאלפוי היה כל עולמה. השריד היחיד מהתקופה המדהימה ביותר בחייה. שניהם היו הצעירים היחידים ששרדו את המלחמה, וזה היה מספיק קשה לעיכול גם בלי השקט האיום שהפך לחלק בלתי נפרד מחייה. המלחמה השתיקה אותו. ההלם היה קשה מדי בשבילו, גם בשבילה, אבל מישהו היה חייב להישאר יציב בכל הסיפור הזה, והיא נאלצה לקחת את התפקיד על עצמה, להיות חזקה ותומכת ליד כולם, ואז לבכות בשקט אל הכר בלילות. הלילות היו הכי קשים, הבית השומם והחשוך שאב ממנה את הכסות החזקה והאמיצה של אישה שלמרות הכל מחייכת ומעודדת. בלילה היא שבה להיות עצמה. גם אם לפעמים זה לא מה שרצתה. הזיכרונות היו צפים כל ערב כשחזרה מבית החולים וסגרה אחריה את הדלת. לעיתים קרובות כשראתה את החברים שלה יושבים בסלון, צוחקים ואוכלים פיצה, פשוט התעלמה מהם ונכנסה לחדר לבכות. היא ידעה שהם הרי יתפוגגו בעוד כמה רגעים, הם אשליה כואבת של מה שהיה יכול להיות. היא פחדה לאבד את שפיותה, מפני שזה הדבר היחיד שעוד היה שייך רק לה, אבל את זה היא איבדה כל לילה מחדש. כל פעם שעטפה את עצמה בשמיכה הייתה נשאבת אל תהומות האי שפיות וכאבים צורמים. פנים מחייכים ורגעים יפים בחייה התרוצצו בראשה וגזלו ממנה את שנת הלילה, במשך כל כך הרבה לילות. שכבות של איפור הסתירו את העייפות שעל פניה. היא הייתה לבדה. היא חיזקה את כולם, אבל אף אחד לא חיזק אותה – היא הדחיקה את המחשבות כי ידעה שאנשים אחרים הם שצריכים את העזרה האמיתית ולא היא, לפחות לא הבכיינית שהפכה להיות. דראקו היה האור היחיד שעוד נתמכה בו, כולם כבו והוא עצמו היה לבן ופיזר סביבו הילה לבנה, גם אם היא הייתה חלשה מאוד. אבל הוא כבר לא היה דראקו מאלפוי היהיר, השחצן והבטוח בעצמו, הוא היה רק צל עמום של האדם שנהג להיות ושל המעשים שנהג לעשות. מצבו הידרדר מיום ליום והיא ידעה שהיא צריכה להיות שם בשבילו, כי הוא היה שם בשבילה כל כך הרבה פעמים, לכן הייתה מבקרת אותו כל יום. לפעמים אף העבירה על כיסא הברזל הלבן לילות שלמים. היא הייתה יושבת שם, מדברת אליו, מנשקת אותו, מלטפת אותו – רק כדי לא לתת למראות קשים יותר לפקוד את מחשבותיה. אבל הוא ישן, ישן כל-כך הרבה ולא אגר את הכוחות שהיה צריך כדי להחלים. היא לא רצתה להעיר אותו ופחדה להירדם בעצמה, אז היא הייתה לוחשת, לוחשת מילות אהבה שאולי שמע ואולי לא. היא הייתה מספרת לו על הפרחים ששתלה בגינה, אבל לא סיפרה לו שהם כבר הספיקו לנבול כי לא טיפחה אותם – היא טיפחה אותו – היא השקיעה בו את כל מאמציה ואת כל זמנה. "דראקו," הייתה לוחשת לתוך אוזנו. כשלא ענה, דמעות מלוחות היו זולגות על עור פניה הלבן, מתערבבות בקצוות שיער אדום סוררות שנחו על פניה. "תישן, תישן..." הייתה אומרת כל פעם שלא הגיב – נותנת לו אישור לנוח, מסיטה את מבטה ממנו ועוצרת את הבכי מלהתפרץ. גרונה גאה תחת עומס הכאב שצבר. "תהיי חזקה בשבילו!" הייתה כועסת על עצמה. פעם אחת כשנטלה את קנקן המים מהשידה ומזגה לעצמה כוס מים קרים, שמעה "ג'יני..." היה זה קולו של דראקו ללא ספק, אם כי חלוש ושקט כל-כך. ידיה רעדו, כמה התגעגעה לקול הזה. היא הסתובבה מיד, כדי לראות אותו בוהה בה מהמיטה בעיניים אפורות וקרות, ידו החלשה מושטת קדימה בכדי לגעת בפניה. משלא הצליח, הניח את ידו בכניעה ונאנח עמוקות, בכאב. "אני כאן." לחשה לו והתקרבה אליו, אוחזת בידו הלבנה, הקרה. כל מילה שהוציא מפיו גבתה ממנו נשימות כבדות רבות, אך לבסוף הצליח להרכיב את המשפט: "אני... רוצה... להיפרד ממך..." עיניה נהיו אדומות והיא הרגישה את הבכי מאיים לפרוץ – אך חסמה אותה בשארית כוחותיה, השעות הרבות שבלתה ללא שינה התישו אותה. "די, די... תנוח קצת..." אמרה לו אחרי שהטביעה את גל הבכי עמוק בבטנה, וליטפה את פניו החיוורות. בקושי רב הוא פלט נחרת צחוק, שפתיו ציירו חיוך מר וקצר. גם היא חייכה, חייכה כדי לחפות על הכאב. "אני מרגיש שאני חייב להיפרד ממך... כמו שצריך להיפרד ממישהי כמוך..." הוא אמר בקול חלוש. המשפט הארוך נמשך הרבה זמן, הודות לאנחות ולכאב שאחזו בו. ג'יני שנאה לראות אותו כזה חלש – היא רצתה לעזור לו, להתחלף איתו. "כשתצא מפה, בריא ושלם אנחנו נלך לטייל בכל העולם! נהיה ביחד, וכל העולם יהיה שייך שלנו-" הוא הצליח להרים את ידו השניה כדי להניח אצבע צחורה על פיה. "אני... אוהב... אותך," אמר לה. בקושי רב קירב את פניה לשלו, לכן היא התקרבה אליו, ושפתיהם נפגשו. דמעות שקופות ומלוחות זלגו מעיניה, היישר לנשיקה המתוקה-מרירה. היא רטטה מבכי חרישי כשהרגישה את החולשה שבה אחזו שפתיו בשלה, היא הרגישה איך הוא אוגר את כל כוחותיו ומתאמץ לנשק אותה כמו שרצה לנשק אותה. חולשתו גברה בכל רגע, עד שהבל פיו לא רפרף על שפתיה, עד שפיו לא אחז בפיה לחלוטין – כוחו עזב אותו. היא לא רצתה לראות את מה שחששה ממנו מכל, אך הרימה את מבטה ובהתה בפניו הלבנים נשמטים הצידה, עיניו עצומות ופיו פעור קמעה. אז היא נתנה לבכי הרב שאגרה בתוכה לפרוץ החוצה, יודעת שהאור הבוהק שעטף אותה מכל כיוון בחדר הקטן היה לילה שחור שהתעטף בלבן.
