לילהסדה
פסח הוא החג השנוא עלי ביותר. בני ישראל אולי הלכו ארבעים שנה במדבר אבל אף דודה לא צבטה אותם ולא השאירה להם בוסה אדומה בוהקת על הלחי. הם לא סבלו מיותר מדי אוכל, הם לא סבלו מזרמים משפחתיים תת קרקעיים, מדודים מעצבנים שמשתלטים על הענין ומהגדות כ-ל-כ-ך ארוכות. אני מתערבת אתכם על הכל, שהם גם לא ממש ידעו מה זה מצות בגלגולן העכשווי. אז מתכנסים כל המשפחה, כולם לבושים יפה, מזה לבושים יפה... חנוטים בבגדים שאסור לזוז אתם ממש, במיוחד הילדים, ומגייסים אומץ (או רוח קרב) כדי להשמיע או לשמוע את הקושיות. אחרי זה עוקבים אחרי הדוד שמחביא את האפיקומן, קוראים עוד כל מיני דברים, בדרך כלל לא מובנים, משעממים או אפילו אם מעניינים אז ארוכים מדי, ואז מגיע תורו של האוכל. אין פרט אחד בערב הזה שלא נכנס לנישת המינפולציות המשפחתיות שכל צד מפעיל על הצד שכנגד, שכל אחיין מפעיל על כל דוד ושכל גיסה ... את זה בטח אפשר לקרוא בפורום "חמותי ואני"
בקיצור: טראומה. כל שנה אני שואלת את עצמי, הכיצד ? איך נקלעתי שוב למצב שבו אני צריכה שוב לעבור את הסיוט הזה !... וכל שנה ... נו, אבל אצלי במשפחה לפחות מנסים. פעם מנסים להכניס בתוכן, פעם לתת לו באוירה, ופעם להחליף קהל. שום דבר לא עוזר: סדר זה סדר. וסדר שיהיה פה. אזהו שנה שעברה אחים שלי ואני הכרזנו מלחמה. בפעם הבאה בירושלים הבנויה. אם ההורים שלי רוצים לסבול זאת זכותם הדמוקרטית וגם המלאה, אבל אנחנו לא לוקחים חלק יותר בענין הזה. עכשיו אני כולי רגועה ושמחה, כמעט שלווה לקראת יום שני הבא (שני, נכון?), אולי אני אכין איזה קינוח, אולי איזה תבשיל, אולי אני אפילו אתלבש יפה ככה בכייף, באיזי... ותודה על חברים טובים.
פסח הוא החג השנוא עלי ביותר. בני ישראל אולי הלכו ארבעים שנה במדבר אבל אף דודה לא צבטה אותם ולא השאירה להם בוסה אדומה בוהקת על הלחי. הם לא סבלו מיותר מדי אוכל, הם לא סבלו מזרמים משפחתיים תת קרקעיים, מדודים מעצבנים שמשתלטים על הענין ומהגדות כ-ל-כ-ך ארוכות. אני מתערבת אתכם על הכל, שהם גם לא ממש ידעו מה זה מצות בגלגולן העכשווי. אז מתכנסים כל המשפחה, כולם לבושים יפה, מזה לבושים יפה... חנוטים בבגדים שאסור לזוז אתם ממש, במיוחד הילדים, ומגייסים אומץ (או רוח קרב) כדי להשמיע או לשמוע את הקושיות. אחרי זה עוקבים אחרי הדוד שמחביא את האפיקומן, קוראים עוד כל מיני דברים, בדרך כלל לא מובנים, משעממים או אפילו אם מעניינים אז ארוכים מדי, ואז מגיע תורו של האוכל. אין פרט אחד בערב הזה שלא נכנס לנישת המינפולציות המשפחתיות שכל צד מפעיל על הצד שכנגד, שכל אחיין מפעיל על כל דוד ושכל גיסה ... את זה בטח אפשר לקרוא בפורום "חמותי ואני"
