tigger australia
New member
לילדה יש קריזות
אני לא יודעת אם זה לעיניין שאני ככה בלי להתביש מבקשת עזרה ושופכת את צרותי על אנשים זרים לגמרי אבל אני שוקלת בחיוב להפסיק להתביש בחיים ולעשות מה שבא לי ומה שניראה לי נכון אולי זה בעיקבות חמש שנים של נישואין שכפו עלי לעשות כל כך הרבה דברים שלא בא לי ושלא ניראו לי פריים או נכונים. את האיש שלי אני עדיין אוהבת ומקווה שהפרידה תביא אותנו למערכת יחסים יותר בריאה ושלווה. בנתיים אנו חיים בניפרד ואני מרגישה כאילו יצאתי לחופשי. הבעיה היחידה היא שביתנו הנהדרת בת הארבע עוברת את התקופה הקשה הזאת בחייה על חשבון העצבים שלי! למרות שהיא רואה את אבא שלה כמה פעמים בשבוע ומבלה איתו יום שלם בסוף שבוע את כל הכעסים, הריגרציות, האלימות היתעקשיות והמילחמות היא מוצאת לנכון לעשות לי דבר שאמור להחמיא לי אולי אבל אלוהים אדירים שתחלוק קצת מזה גם עם אבא שלה או לפחות עם הגננת. בקיצור אל כולם היא מלאך מתוק רק איתי בבית כל בוקר, כל סירוק שיער כל אמבטיה או השכבה זה מאבק על חיים או מוות. מצד אחד אני שוקלת לוותר לה כי אני יודעת שקשה לה וגם כדי להשיג הפסקת אש ושקט לעצמי ומצד שני אני שוקלת מה הם הדברים עליהם אני צריכה להקפיד. יש לי הרגשה שככל שאני מוותרת היא פורעת יותר את המיסגרת. ואם אני מנסה לתת לה את הזמן אז אני מוצאת שאני מאחרת לכל מקום וזה לא משנה כי בסוף אני צריכה "להילחם" בה במילא. אז השאלה שלי היא אם מישהו מכם חווה דבר דומה אולי עם ילדה בגיל הזה ויודע עד איפה "להתיר את החבל" ? אני חייבת לציין שיש לפעמים ימים שאני חושבת שזהו עלינו על דרך המלך אבל המציאות חוזרת וניראה לי שלא מצאנו עדיין אפילו שביל. סליחה על המיכתב הארוך והמון תודה מראש שלכם טיגר
אני לא יודעת אם זה לעיניין שאני ככה בלי להתביש מבקשת עזרה ושופכת את צרותי על אנשים זרים לגמרי אבל אני שוקלת בחיוב להפסיק להתביש בחיים ולעשות מה שבא לי ומה שניראה לי נכון אולי זה בעיקבות חמש שנים של נישואין שכפו עלי לעשות כל כך הרבה דברים שלא בא לי ושלא ניראו לי פריים או נכונים. את האיש שלי אני עדיין אוהבת ומקווה שהפרידה תביא אותנו למערכת יחסים יותר בריאה ושלווה. בנתיים אנו חיים בניפרד ואני מרגישה כאילו יצאתי לחופשי. הבעיה היחידה היא שביתנו הנהדרת בת הארבע עוברת את התקופה הקשה הזאת בחייה על חשבון העצבים שלי! למרות שהיא רואה את אבא שלה כמה פעמים בשבוע ומבלה איתו יום שלם בסוף שבוע את כל הכעסים, הריגרציות, האלימות היתעקשיות והמילחמות היא מוצאת לנכון לעשות לי דבר שאמור להחמיא לי אולי אבל אלוהים אדירים שתחלוק קצת מזה גם עם אבא שלה או לפחות עם הגננת. בקיצור אל כולם היא מלאך מתוק רק איתי בבית כל בוקר, כל סירוק שיער כל אמבטיה או השכבה זה מאבק על חיים או מוות. מצד אחד אני שוקלת לוותר לה כי אני יודעת שקשה לה וגם כדי להשיג הפסקת אש ושקט לעצמי ומצד שני אני שוקלת מה הם הדברים עליהם אני צריכה להקפיד. יש לי הרגשה שככל שאני מוותרת היא פורעת יותר את המיסגרת. ואם אני מנסה לתת לה את הזמן אז אני מוצאת שאני מאחרת לכל מקום וזה לא משנה כי בסוף אני צריכה "להילחם" בה במילא. אז השאלה שלי היא אם מישהו מכם חווה דבר דומה אולי עם ילדה בגיל הזה ויודע עד איפה "להתיר את החבל" ? אני חייבת לציין שיש לפעמים ימים שאני חושבת שזהו עלינו על דרך המלך אבל המציאות חוזרת וניראה לי שלא מצאנו עדיין אפילו שביל. סליחה על המיכתב הארוך והמון תודה מראש שלכם טיגר