ועוד משהו בנושא - מאת זיוה אופק
"מאז ילדותי, אני זוכרת את תפילות יום הכיפורים באהבה וברטט. מיד עם התקדש החג היינו, כל בני המשפחה, לבושים בבגדי לבן, ממהרים לבית הכנסת. כשהגענו, בדרך כלל מלמל קהל הגברים, איש איש בינו לבין עצמו, את "תפילה זכה". אנו, בעזרת הנשים, היינו מצפות לתחילת התפילה בציבור. לאותן מילים מעוררות מורא, בניגונן המסורתי, שהעמידו את כל הקהל על רגליו כאילו חשמל עבר בכיסאות: "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, הרינו מתירים להתפלל עם העבריינים". ושוב נוגן ההיתר, ושוב. או אז, יראת היום וקדושתו דבקו אף בנו, הילדים הקטנים, וכולנו שרנו / בכינו / התחייבנו, כקהילה עם שליח ציבור וכיחידים, להתיר את נדרינו".
יום הכיפורים שלי.
