אני לא רוצה להפוך את זה לויכוח פוליטי.
זה הביצה והתרנגולת, נמשך לאינסוף - מי שניגח אותנו קודם היו הפוליטיקאים ומי שבחר אותם קודם אלה היינו אנחנו. דעתי היא שיש לנו כל כך הרבה ימים להתווכח ,כך שאפשר לייחד את יום הזיכרון לזיכרון. אני לא אדם דתי, למרות שאני מכבד את המסורת , בשבילי יום הזיכרון ויום השואה הם ימים מאוד מיוחדים. זה לא שאני מסתובב כל הימים האלה אבל וחפוי ראש אבל הם נותנים לי קצת לחשוב ולהרהר בנושאים שבשאר השנה לא יוצא לפנות להם זמן ומחשבה ומקום ,וגם אין ממש רצון להתעסק בעצב שבהם. אם היית כותב זאת ביום אחר אולי לא הייתי מתייחס, עדיין לא הייתי חושב שזה רעיון טוב. אבל לנצל מומנטום של יום זיכרון נשמע לי קל מידי,בועט מידי, חצוף מידי. בכל מקרה ספירה של הרוגים למטרות ניגוח היריבים הפוליטיים נשמעת לי תמיד שפלה כי. א. חיילים הם בני אדם ,גם במותם,היו להם שמות ופנים. המספרים האלה חוטאים להם. ב. כשאתה סופר ומחזק את עמדתך על מספרי חללים אתה בעצם אומר שעמדתך מתחזקת מכל מוות של חייל. זו עמדה מאוד בעייתית ,שכן גם במלחמות צודקות , גם במלחמות אין ברירה, גם במלחמות בהן ניצחנו , תמיד היו קורבנות ,והרוגים. מה זה אומר? למה שם המוות יותר מוצדק מכאן? מי קובע? לדעתי התנגדות למלחמה צריכה להיות עקרונית מנומקת ומבוססת על אידאולוגיה, באופן מנותק ממספר ההרוגים. זה לא ממש מוזכר, כי אצלנו במציאות הקיצונית יש ,לכאורה, שני מצבים לאדם -חי או מת. אבל יש גם פצועים שנושאים את זוועות המלחמה בגופם ובנפשם ,לאורך כל חייהם. גם אותם ראוי לזכור ביום זה. זו דעתי, אל תיקח אותה קשה מידי, אני לא בטוח שאני צודק, יכול להיות שאני לא. היא לא מופנית כלפיך באופן אישי בהרבה מהמקרים אני נהנה לקרוא את מה שאתה כותב ומעריך את דעותיך.מותר גם לא להסכים לפעמים.