למה לא לומר בדיוק את האמת?
אני הייתי בשמירת הריון בהריון השני, ואז הייתי מאושפזת כמה ימים בבית החולים, בבית ושוב שם לשבועיים (צהבת חריפה). הדבר היחידי שאמרתי לתמוז, שהייתה אז בת שנתיים וחודשיים, היה שאני הולכת לרופאים בבית החולים שישגיחו עליי בזמן שהתינוקות יוצאים ושיטפלו בהם בהתחלה. אחר כך הם יגדלו עוד קצת, ואני אבוא איתם הביתה ונוכל לטפל בהם ביחד. בזמן הזה שאני בבית החולים אבא יבוא איתי בהתחלה לעזור לי, והיא תלך לסבתא שלה (חמותי). עשינו "בדיקת כלים" בערך חודש לפני הלידה, והיא עברה מצוין אצל הילדה, יותר בקושי אצלי (הגעגועים). בבוא הרגע היא היתה בגן, ואחר כך סבתא לקחה אותה והביאה אותה ישר לחדר לידה, שם נתנו לה להיות חלק מהכל. בזמן שהיינו בבית החולים היא ביקרה אותי בערך יום כן ויום לא, כי זה היה לנו קשה מצד אחד, ומצד שני היא שמרה על איזו שהיא שגרה של חברים, בריכה וכולי בימים שבהם היא ואבא היו לבד. בסך הכל, היא מאד נהנתה וגם התגעגעה, וגם אני.