lightflake
New member
לידתה של האשמה.
הנה כך בדיוק נוצרות האשמה והבושה. במשך כעשור או שניים גדל ילד בבית הוריו. הם הכותבים את כל הטקסטים, והוא הקורא. הם, ההורים, מוגבלים מאד ומבולבלים מאד בעצמם. הם אינם יודעים מי הם ומה הם, אינם יודעים לאהוב ללא תנאי, וחיים כרובוטים לפי תכתיבי החברה והתרבות. אך בפני הילד הם אינם מודים בכך. "אתה הוא זה שלא מבין", הם אומרים. "אם היית יותר בוגר, היית רואה שאתה טועה, ושאנחנו צודקים". והילד, באין סופר אחר בסביבה, קורא ומאמין.
לא מדובר כאן במסרים עמוקים ונסתרים כלל, אלא בחינוך היומיומי הגלוי ביותר. "שב ותאכל יפה ליד השולחן! תפסיק לשחק עם הפסטה. זה לא יפה. אתה מלכלך. כאן בבית אנחנו אוכלים יפה. ילדים גדולים אוכלים נקי ומסודר". ההורים המסכנים, קורבנות מבולבלים בעצמם, שכחו שהכי כיף זה לאכול את הפסטה עם הידיים דווקא, למרוח את הרוטב האדום על כל הפנים ועל השולחן, ואז להשפריץ קצת לכל הכיוונים כמו מזרקה. בעיוורונם הם יהירים. קובעים מהו הדבר הנכון והטוב לעשות, ומתעקשים עם הילד שרצונו, תשוקתו, החופש שלו וההומור שלו - רעים הם. ואם יתעקש, ינצחו אותו בעזרת סנקציה מכאיבה.
ואבא, שאינו מסוגל לכעוס בחופשיות, מגנה את הילד על כעסו. "לא צועקים על אבא". ואמא, שאינה אוהבת את גופה ואת מיניותה, מגנה את הילדה על חושניותה. "אל תשבי כך, אל תגעי שם". כן, להורים תפקיד חשוב בהכנת הילד לחיים החברתיים (החולים), אך ניתן לעשות זאת בעיניים פקוחות ואוהדות, או בעיניים סגורות ומגנות. וכמעט תמיד הן סגורות, ותכופות הן מגנות.
בושה ואשמה הן מילים, ועבורי יש הבדל קטן ביניהן. אשמה היא על דברים שעשיתי או גרמתי, בושה היא על מה שאני. בשני המקרים מדובר באשליה מכאיבה, שכן האמת היא שאיננו אשמים בדבר, ואין בנו כל רע. ואם גרמנו לפגיעה, הרי שאלוהים סלח לנו זה מכבר. ואם חסרון או עיוות יש בנו, הרי שאלוהים אוהב אותנו זה מכבר כפי שאנחנו.
הדרך שאני מכיר אל סוף הבושה וסוף האשמה, שני נתיבים מקבילים בה: השגת בהירות, ומדיטציה. הבהירות תושג על ידי חקירה - מהן אמונות הבושה שלי? ומהן אמונות האשמה? המדיטציה תאפשר את זיהויו של מקום פנימי שקט וחף מפשע - המקום התם שמביט על מחשבות הבושה והאשמה, ועל הגוף המתכווץ בכאב מהן, אוהד אותם, ואוהב אותם. אוהב, כפי שלא יכלה לאהוב אותם אמא. אוהד, כפי שלא יכל לאהוד אותם אבא.
- זהו קטע מתשובה שנתן קאביו בקומונה שלו
http://www.tapuz.co.il/communa/userCommunaMsges.asp?Communaid=39643
הנה כך בדיוק נוצרות האשמה והבושה. במשך כעשור או שניים גדל ילד בבית הוריו. הם הכותבים את כל הטקסטים, והוא הקורא. הם, ההורים, מוגבלים מאד ומבולבלים מאד בעצמם. הם אינם יודעים מי הם ומה הם, אינם יודעים לאהוב ללא תנאי, וחיים כרובוטים לפי תכתיבי החברה והתרבות. אך בפני הילד הם אינם מודים בכך. "אתה הוא זה שלא מבין", הם אומרים. "אם היית יותר בוגר, היית רואה שאתה טועה, ושאנחנו צודקים". והילד, באין סופר אחר בסביבה, קורא ומאמין.
לא מדובר כאן במסרים עמוקים ונסתרים כלל, אלא בחינוך היומיומי הגלוי ביותר. "שב ותאכל יפה ליד השולחן! תפסיק לשחק עם הפסטה. זה לא יפה. אתה מלכלך. כאן בבית אנחנו אוכלים יפה. ילדים גדולים אוכלים נקי ומסודר". ההורים המסכנים, קורבנות מבולבלים בעצמם, שכחו שהכי כיף זה לאכול את הפסטה עם הידיים דווקא, למרוח את הרוטב האדום על כל הפנים ועל השולחן, ואז להשפריץ קצת לכל הכיוונים כמו מזרקה. בעיוורונם הם יהירים. קובעים מהו הדבר הנכון והטוב לעשות, ומתעקשים עם הילד שרצונו, תשוקתו, החופש שלו וההומור שלו - רעים הם. ואם יתעקש, ינצחו אותו בעזרת סנקציה מכאיבה.
ואבא, שאינו מסוגל לכעוס בחופשיות, מגנה את הילד על כעסו. "לא צועקים על אבא". ואמא, שאינה אוהבת את גופה ואת מיניותה, מגנה את הילדה על חושניותה. "אל תשבי כך, אל תגעי שם". כן, להורים תפקיד חשוב בהכנת הילד לחיים החברתיים (החולים), אך ניתן לעשות זאת בעיניים פקוחות ואוהדות, או בעיניים סגורות ומגנות. וכמעט תמיד הן סגורות, ותכופות הן מגנות.
בושה ואשמה הן מילים, ועבורי יש הבדל קטן ביניהן. אשמה היא על דברים שעשיתי או גרמתי, בושה היא על מה שאני. בשני המקרים מדובר באשליה מכאיבה, שכן האמת היא שאיננו אשמים בדבר, ואין בנו כל רע. ואם גרמנו לפגיעה, הרי שאלוהים סלח לנו זה מכבר. ואם חסרון או עיוות יש בנו, הרי שאלוהים אוהב אותנו זה מכבר כפי שאנחנו.
הדרך שאני מכיר אל סוף הבושה וסוף האשמה, שני נתיבים מקבילים בה: השגת בהירות, ומדיטציה. הבהירות תושג על ידי חקירה - מהן אמונות הבושה שלי? ומהן אמונות האשמה? המדיטציה תאפשר את זיהויו של מקום פנימי שקט וחף מפשע - המקום התם שמביט על מחשבות הבושה והאשמה, ועל הגוף המתכווץ בכאב מהן, אוהד אותם, ואוהב אותם. אוהב, כפי שלא יכלה לאהוב אותם אמא. אוהד, כפי שלא יכל לאהוד אותם אבא.
- זהו קטע מתשובה שנתן קאביו בקומונה שלו
http://www.tapuz.co.il/communa/userCommunaMsges.asp?Communaid=39643
