לראות את האור 123
New member
לידה שקטה
כבר תק' ארוכה שאני נכנסת לפורום ועוקבת אחרי מה שאתן כותבות. ולא מעיזה לכתוב את אשר על ליבי. אני מאד נעזרת באנשים סביבי, במשפחה, אני גם בטיפול פסיכולוגי, הרבה כותבת גם לעצמי. לא הרגשתי צורך לכתוב לבנות שלא מכירות אותי בכלל. ובכל זאת משהו משך אותי כל יום להיכנס לפורום ולקרוא. וכל פעם שמישהי כותבת ומשתפת על עצמה ועל אובדנה בלידה שקטה אני מרגישה שלמרות שאנחנו לא מכירות אני כל כך מבינה על מה אתן מדברות, מה אתן חוות. יש משהו מאד אישי בלחוות אובדן שכזה אך גם יש מכנה משותף למי שעברה את זה ולא יעזור אבל רק מי שחוותה על בשרה ונפשה יכולה להבין את הכאב העצום.
לפני כמעט חודשיים ילדתי את בני, שבוע 32+6, לפני יומיים היה התאריך המשוער. הלידה היתה שקטה כי לא היה בכי של תינוק בסוף אבל היתה במידה רבה רועשת מאד. ליבי לא היה שקט לרגע, גם לא של בעלי ושל אמא שלי ואחותי שהיו אתנו בלידה. זאת לא לידה ראשונה שלי, יש לי ב"ה 3 ילדים, שתי בנות ובן, אני יודעת מה זה ללדת, אני יודעת איזה אושר, אילו דמעות של שמחה זולגות לאחר לידה. הפעם אלו היו דמעות של עצבות שלא ידעתי כמותה לפני. זה כל כך לא אמור להסתיים ככה אני יודעת איך זה בדרך כלל מסתיים.. וכשבני שכב עליי, כמו מלאך שישן וניפרדנו ממנו , ידעתי בתוכי כי אלו הם רגעים שלא אשכח לנצח, ניסיתי למשוך את הרגע שלא יגמר.. ואילו יכולתי לחזור שוב לאותם רגעים..
לצערי הרב ההריון היה מורכב מאד. ההריון היה תקין עד הסקירה השנייה בשבוע 24, שם הכל התהפך, שם גילו את המשהו הקטן והנדיר הזה שהיה חסר , שם דיברו אתנו על אפשרות להפסיק את ההריון, שם הלכנו לטובי הרופאים בארץ, שם התחיל מעקב צמוד עד אפילו אשפוז של שבועיים, ההחלטה להילחם על חייו כמה שאפשר, עד ההבנה שחיים לא ממש יהיו לו, עד ההחלטה כי כשאוהבים מישהו צריך לדעת גם לשחרר.. עד היום ללמוד לחיות עם הגעגוע, עם החסרון, עם הכאב. ויש 3 ילדים בבית שנותנים הרבה כוח אך הילד הרביעי חסר. ויש כל כך הרבה רגשות שמתערבבים להם יחד, ויש גם אותו שבדרך מסויימת מרגישה שעוד חי בתוכי, משוחח איתי, עוזר לי כשממש קשה. ויש את התחושה שנילחמנו עבורו ועשינו את כל מה שיכולנו, את התחושה כי אומנם כל כך קשה האובדן שלו אך הידיעה הברורה כי יכל לסבול ולהתייסר בגופו עד שלא היה שורד ואנחנו מנענו את כל זה, גם מנחמת. לפעמים אני יכולה לשמוע אותו מודה לנו על כך. וההתמודדות עם השאלות של הילדים, עם הסביבה שלא תמיד יודעת איך להגיב, והחברות האחרות שנמצאות בחופשת לידה והדמעות שיורדות כל פעם שאני רואה אותן עוברות ליד ביתי עם העגלה . ואני שבניתי לעצמי מזה חודשיים עולם אחר, פנימי יותר, שקט. למדתי איך להקשיב לעצמי , להבחין בכל רגש שעולה ולתת לו מקום. והתקווה, כן התקווה להתמלא מחדש.. כל כך הרבה בכל כך מעט זמן..
כבר תק' ארוכה שאני נכנסת לפורום ועוקבת אחרי מה שאתן כותבות. ולא מעיזה לכתוב את אשר על ליבי. אני מאד נעזרת באנשים סביבי, במשפחה, אני גם בטיפול פסיכולוגי, הרבה כותבת גם לעצמי. לא הרגשתי צורך לכתוב לבנות שלא מכירות אותי בכלל. ובכל זאת משהו משך אותי כל יום להיכנס לפורום ולקרוא. וכל פעם שמישהי כותבת ומשתפת על עצמה ועל אובדנה בלידה שקטה אני מרגישה שלמרות שאנחנו לא מכירות אני כל כך מבינה על מה אתן מדברות, מה אתן חוות. יש משהו מאד אישי בלחוות אובדן שכזה אך גם יש מכנה משותף למי שעברה את זה ולא יעזור אבל רק מי שחוותה על בשרה ונפשה יכולה להבין את הכאב העצום.
לפני כמעט חודשיים ילדתי את בני, שבוע 32+6, לפני יומיים היה התאריך המשוער. הלידה היתה שקטה כי לא היה בכי של תינוק בסוף אבל היתה במידה רבה רועשת מאד. ליבי לא היה שקט לרגע, גם לא של בעלי ושל אמא שלי ואחותי שהיו אתנו בלידה. זאת לא לידה ראשונה שלי, יש לי ב"ה 3 ילדים, שתי בנות ובן, אני יודעת מה זה ללדת, אני יודעת איזה אושר, אילו דמעות של שמחה זולגות לאחר לידה. הפעם אלו היו דמעות של עצבות שלא ידעתי כמותה לפני. זה כל כך לא אמור להסתיים ככה אני יודעת איך זה בדרך כלל מסתיים.. וכשבני שכב עליי, כמו מלאך שישן וניפרדנו ממנו , ידעתי בתוכי כי אלו הם רגעים שלא אשכח לנצח, ניסיתי למשוך את הרגע שלא יגמר.. ואילו יכולתי לחזור שוב לאותם רגעים..
לצערי הרב ההריון היה מורכב מאד. ההריון היה תקין עד הסקירה השנייה בשבוע 24, שם הכל התהפך, שם גילו את המשהו הקטן והנדיר הזה שהיה חסר , שם דיברו אתנו על אפשרות להפסיק את ההריון, שם הלכנו לטובי הרופאים בארץ, שם התחיל מעקב צמוד עד אפילו אשפוז של שבועיים, ההחלטה להילחם על חייו כמה שאפשר, עד ההבנה שחיים לא ממש יהיו לו, עד ההחלטה כי כשאוהבים מישהו צריך לדעת גם לשחרר.. עד היום ללמוד לחיות עם הגעגוע, עם החסרון, עם הכאב. ויש 3 ילדים בבית שנותנים הרבה כוח אך הילד הרביעי חסר. ויש כל כך הרבה רגשות שמתערבבים להם יחד, ויש גם אותו שבדרך מסויימת מרגישה שעוד חי בתוכי, משוחח איתי, עוזר לי כשממש קשה. ויש את התחושה שנילחמנו עבורו ועשינו את כל מה שיכולנו, את התחושה כי אומנם כל כך קשה האובדן שלו אך הידיעה הברורה כי יכל לסבול ולהתייסר בגופו עד שלא היה שורד ואנחנו מנענו את כל זה, גם מנחמת. לפעמים אני יכולה לשמוע אותו מודה לנו על כך. וההתמודדות עם השאלות של הילדים, עם הסביבה שלא תמיד יודעת איך להגיב, והחברות האחרות שנמצאות בחופשת לידה והדמעות שיורדות כל פעם שאני רואה אותן עוברות ליד ביתי עם העגלה . ואני שבניתי לעצמי מזה חודשיים עולם אחר, פנימי יותר, שקט. למדתי איך להקשיב לעצמי , להבחין בכל רגש שעולה ולתת לו מקום. והתקווה, כן התקווה להתמלא מחדש.. כל כך הרבה בכל כך מעט זמן..
