לידה שקטה
שלום... אני חדשה פה וקצת מוזר לי לשתף אנשים שאני לא מכירה ברגשות שלי, אבל אני מבינה שאתן נשים שעברו חוויות דומות למה שאני עברתי ועוברת ואתן כנראה תוכלו להבין אותי יותר טוב מכולם... לפני פחות מחודשיים, עברתי לידה שקטה. הייתי בשבוע 38 + 4. הכל היה תקין, אני כבר חיכיתי כל כל לתינוק שלי שייצא אליי, כל כך רציתי להכיר אותו..היה הריון ראשון. זה היה פשוט הלם. הגעתי לבי״ח כי לא הרגשתי את תנועותיו, אבל לרגע לא עבר לי בראש שהתינוק שלי לא חי, גם כשהרופאה אמרה שאין לו דופק, המחשבה הראשונה הייתה ״אוקיי, מה עושים עכשיו כדי להחזיר את הדופק?״ אבל אז הבנתי, שהדופק לא יחזור, והבנתי שאני אצטרך לעבור לידה, אבל אני לא אקבל את התינוק היפה שלי אליי הביתה. אני בכיתי, היה לי קשה, אבל הייתי פרקטית. ישר שאלתי מתי אפשר לנסות להיכנס שוב להריון, רק רציתי לעבור כבר את הלידה ולצאת מהבי״ח. לבעלי היה מאוד קשה והיה לי הכי קשה לראות אותו במצב כזה. ככל שעברו הימים הרגשתי שאני בסדר. אבל לפני כמה ימים הרגשתי שכאילו האסימון נפל חזק יותר. ואני מרגישה את כל הכאב הבלתי נתפס כל כל חזק. כל כך קשה להתמודד עם האובדן הזה. אני בת 24 ולצערי כבר חוויתי אובדן של אנשים קרובים אליי וקשה לי להתמודד עם אובדן נוסף, והפעם, זה התינוק שלי, כבר הכרתי אותו גם כשהיה בתוכי, הרגשתי אותו, אהבתי אותו. אוהבת אותו. עכשיו אנחנו כבר מנסים שוב להיכנס להריון, להיות במצב ההמתנה הזה מאוד קשה גם. קשה להתמודד עם זה. פתאום מעוד שנייה להפוך לאמא אני שוב ״חופשיה״, אני יכולה להתנהג כמו כל צעירה, לצאת למועדונים, לשתות וכו׳ הריקנות הזו קשה לי... מצד אחד כל מה שאני רוצה זה להיכנס להריון, מצד שני לא פשוט עכשיו עוד פעם להיכנס ל9 חודשים האלה, לגוף ששוב ישתנה כשהוא עוד בכלל לא חזר לעצמו אני לא יודעת מה לחשוב, מה לעשות... מרגיש לי שהחיים שלי במצב המתנה, עד שאני אלד בע״ה תינוק בריא אבל בינתיים אני כלום אחד גדול אני מצטערת שזה כל כך ארוך, ואם קראתן עד עכשיו תודה רבה! אני מקווה שיהיו לי בקרוב בשורות טובות ושאני אצליח לעבור הריון חדש ברוגע ואצא בידיים מלאות.
שלום... אני חדשה פה וקצת מוזר לי לשתף אנשים שאני לא מכירה ברגשות שלי, אבל אני מבינה שאתן נשים שעברו חוויות דומות למה שאני עברתי ועוברת ואתן כנראה תוכלו להבין אותי יותר טוב מכולם... לפני פחות מחודשיים, עברתי לידה שקטה. הייתי בשבוע 38 + 4. הכל היה תקין, אני כבר חיכיתי כל כל לתינוק שלי שייצא אליי, כל כך רציתי להכיר אותו..היה הריון ראשון. זה היה פשוט הלם. הגעתי לבי״ח כי לא הרגשתי את תנועותיו, אבל לרגע לא עבר לי בראש שהתינוק שלי לא חי, גם כשהרופאה אמרה שאין לו דופק, המחשבה הראשונה הייתה ״אוקיי, מה עושים עכשיו כדי להחזיר את הדופק?״ אבל אז הבנתי, שהדופק לא יחזור, והבנתי שאני אצטרך לעבור לידה, אבל אני לא אקבל את התינוק היפה שלי אליי הביתה. אני בכיתי, היה לי קשה, אבל הייתי פרקטית. ישר שאלתי מתי אפשר לנסות להיכנס שוב להריון, רק רציתי לעבור כבר את הלידה ולצאת מהבי״ח. לבעלי היה מאוד קשה והיה לי הכי קשה לראות אותו במצב כזה. ככל שעברו הימים הרגשתי שאני בסדר. אבל לפני כמה ימים הרגשתי שכאילו האסימון נפל חזק יותר. ואני מרגישה את כל הכאב הבלתי נתפס כל כל חזק. כל כך קשה להתמודד עם האובדן הזה. אני בת 24 ולצערי כבר חוויתי אובדן של אנשים קרובים אליי וקשה לי להתמודד עם אובדן נוסף, והפעם, זה התינוק שלי, כבר הכרתי אותו גם כשהיה בתוכי, הרגשתי אותו, אהבתי אותו. אוהבת אותו. עכשיו אנחנו כבר מנסים שוב להיכנס להריון, להיות במצב ההמתנה הזה מאוד קשה גם. קשה להתמודד עם זה. פתאום מעוד שנייה להפוך לאמא אני שוב ״חופשיה״, אני יכולה להתנהג כמו כל צעירה, לצאת למועדונים, לשתות וכו׳ הריקנות הזו קשה לי... מצד אחד כל מה שאני רוצה זה להיכנס להריון, מצד שני לא פשוט עכשיו עוד פעם להיכנס ל9 חודשים האלה, לגוף ששוב ישתנה כשהוא עוד בכלל לא חזר לעצמו אני לא יודעת מה לחשוב, מה לעשות... מרגיש לי שהחיים שלי במצב המתנה, עד שאני אלד בע״ה תינוק בריא אבל בינתיים אני כלום אחד גדול אני מצטערת שזה כל כך ארוך, ואם קראתן עד עכשיו תודה רבה! אני מקווה שיהיו לי בקרוב בשורות טובות ושאני אצליח לעבור הריון חדש ברוגע ואצא בידיים מלאות.
