ליבי אומר שירה
ומילות אין טוב לי לעצמי טוב לי לגלות את עצמי שם ופה טוב לי לגלות את עצמי לעצמי כמעט בת 30 אישה כמעט גדולה אך כאן נדמית כילדה לעצמי ואולי לעצמכם צועדת מעל הרים אל עבר קרחת יער או 'קרחת עיר' מגלה איש ועוד איש שומעת מנגינות אחרות חלק מנגינות מוכרות חלק מנגינות עבר חלק מנגינות שהן כבר לא שלי מזמן אבל שומעת ומקשיבה ורואה את עצמי כחלק מאותו ניגון לעיתים בצלילים הגבוהים לעיתים בצלילים הנמוכים לעיתים במנגינה אחרת אך בניגון אחד שלנו כאנשים וחושבת שכשאתנגן לי בניגון שהוא רק שלי אקח איתי את הניגון שלו, שלה והוא יהיה חלק מניגון שלי הרבה יותר כולל הרבה יותר גדול הרבה יותר עוצמתי כי הוא כולל בתוכו את עצמי ועֶצֶם עָמִי והרצון הזה להתנגן ביחד מתחיל ממקום שהוא לגמרי פרטי וקטן מקום של גילוי עצמי לא מקום של פריקה, או מרידה מקום שיודע את מקומו וטוב לו בו מאוד ולכן טוב לו גם לשמוע עוד ועוד ניגונים בעיניים של אדם של אישה לא רק בעיניים של מוזיקאית ודתייה או בסתירה ומשהו לסיום, מתהליך אחר וקדום יותר, כי רציתי לטעום ולכבד במילים אחרות: "אני יושב לצידו בשקט. ממתין. לא – אינני דוחק. אני יושב כאומר – הנני. והוא – עיניו בי. יש – שעיניו אומרות: "לא. אני חושש", והתריסים נשארים מוגפים. יש – שעיניו קודחות בי, חודרות למעמקי, והוא עדיין תוהה: "הניתן לתת בו אמון? הכדאי להסתכן?" ויש שהעיניים אומרות: "מה יש לי כבר להפסיד? מי אני ומה אני?" ואז הוא מקיים בי, ברגע של דמדומים בחייו: אפתח לך שער בעת נעילת שער – כי פנה יום". (מתוך מעין מתגבר ושמו אדם, יעקב י. פרנקל)
ומילות אין טוב לי לעצמי טוב לי לגלות את עצמי שם ופה טוב לי לגלות את עצמי לעצמי כמעט בת 30 אישה כמעט גדולה אך כאן נדמית כילדה לעצמי ואולי לעצמכם צועדת מעל הרים אל עבר קרחת יער או 'קרחת עיר' מגלה איש ועוד איש שומעת מנגינות אחרות חלק מנגינות מוכרות חלק מנגינות עבר חלק מנגינות שהן כבר לא שלי מזמן אבל שומעת ומקשיבה ורואה את עצמי כחלק מאותו ניגון לעיתים בצלילים הגבוהים לעיתים בצלילים הנמוכים לעיתים במנגינה אחרת אך בניגון אחד שלנו כאנשים וחושבת שכשאתנגן לי בניגון שהוא רק שלי אקח איתי את הניגון שלו, שלה והוא יהיה חלק מניגון שלי הרבה יותר כולל הרבה יותר גדול הרבה יותר עוצמתי כי הוא כולל בתוכו את עצמי ועֶצֶם עָמִי והרצון הזה להתנגן ביחד מתחיל ממקום שהוא לגמרי פרטי וקטן מקום של גילוי עצמי לא מקום של פריקה, או מרידה מקום שיודע את מקומו וטוב לו בו מאוד ולכן טוב לו גם לשמוע עוד ועוד ניגונים בעיניים של אדם של אישה לא רק בעיניים של מוזיקאית ודתייה או בסתירה ומשהו לסיום, מתהליך אחר וקדום יותר, כי רציתי לטעום ולכבד במילים אחרות: "אני יושב לצידו בשקט. ממתין. לא – אינני דוחק. אני יושב כאומר – הנני. והוא – עיניו בי. יש – שעיניו אומרות: "לא. אני חושש", והתריסים נשארים מוגפים. יש – שעיניו קודחות בי, חודרות למעמקי, והוא עדיין תוהה: "הניתן לתת בו אמון? הכדאי להסתכן?" ויש שהעיניים אומרות: "מה יש לי כבר להפסיד? מי אני ומה אני?" ואז הוא מקיים בי, ברגע של דמדומים בחייו: אפתח לך שער בעת נעילת שער – כי פנה יום". (מתוך מעין מתגבר ושמו אדם, יעקב י. פרנקל)
