לטליה

[בהקתה עומר]

לטליה

כתבתי תגובה להודעתך בעמוד הקודם שתחת הכותרת "האלוהים שאני מכירה הוא אהבה".

 

[Tal_Ya_Tal]

היי עומר../images/Emo42.gif בהקתה../images/Emo42.gif

על מנת שנוכל להמשיך בדיון, העתקתי את תשובתך לכאן. מקווה שאין לך התנגדות: מה זאת אהבה?ו בהקתה עומר הסיבה שישויות החיים נוצרו עצמאיות ובעלות אישיות היא על מנת שיוכלו להיות ביחסי אהבה. זאת בגלל שאהבה מחייבת שהיחסים יהיו עם מישהו, לא עם משהו. עם פרסונה, לא עם דבר חסר אישיות. אחרת, אין אהבה. המקור הוא האישיות הפרסונאלית והברהמן, סך כל האנרגיה של הבריאה, הינו התרחבות שלו. כך שזה לא "אלוהים שהוא מואנש".אלוהים הוא פרסונה במקור. הברהמן הוא למעשה הפשטה של אלוהים. אימפרסונאלי. האישיות היא המקור. באשר לאושו ולרבים אחרים שהגדירו עצמם כ"בהגוואן". שמו האמיתי של אושו היה "רגניש גור מוהאן". בכך שהוא הגדיר את עצמו כ"בהגוואן" הוא שגה מכיוון שאיש לא יכול להיות הבגוואן. הבהגוואן עצמו מתגלה לעיתים עלי אדמות כאוותארה, אלא שאושו, סהי-באבא, מהר-באבא ואחרים לא היו אוותארים. האוותארה מופיע בזמן מוגדר ובמיקום מוגדר החזוי מבעוד מועד בוודות. ההופעה של בודהא נחזתה בוודות, ההופעה של שרי צ´ייתניה מהאפרבהו נחזתה בוודות וההופעה הצפויה של קלקי אוותארה גם היא מופיעה בוודות. כך אנו יכולים להבדיל בין אוותארה אמיתי לבין אוותארה מטעם עצמו. ההגדרה העצמית של אושו כאוותארה נובעת מכל הפילוסופיה הניהליסטית שלימד. אושו שלל לחלוטין קיום של כל דבר העליון מן העצמי והגדיר את האגו ועינוג העצמי כדברים נעלים. פילוסופיות מאין אלו הם לא דבר שאושו המציא. כל עידן קלי מלא באנשים שחושבים שהם אלוהים, שהם המרכז ודבר לא נעלה מעצמם. זו הסיבה שיש כל כך מלחמות בעולם. אם אני אלוהים אז הכל שייך לי ונועד עבורי. אם לידי יש עוד מישהו שהוא אלוהים גם לא הכל שייך. השלב הבא הוא שנתחיל להילחם על אותם הדברים שמבחינתנו שייכים לנו בזכות. זאת כשלמעשה שום דבר לא שייך לנו. הכל שייך לאלוהים ואנחנו לא אלוהים. לעומת זאת, כאשר מי שמושם במרכז הוא אלוהים, אין שום סיבה שיהיו מלחמות בעולם. כתובות אינטרנט נילוות: אלוהים אחד

עד כאן, דבריך בהקתה. ובכן, איני חלוקה אתך בדעתך על היות אלוהים אחד ולא ´כל אחד מאתנו אלוהים´. ההפך הוא הנכון! כל אחד מאתנו הוא בנו של אלוהיםוכולנו גם יחד, בן יחיד ומיוחד של האלוהים. אך אין סתירה בין אלוהים שהוא אחד ויחיד ובין אי האנשתו. (הענקה לו תכונות אנוש) אם כי, היות שנוצרנו בדמותו ובצלמו, סביר להניח שדמותו ´דומה לדמותנו אנו´

. זהו ´חוק הסיבה והתוצאה´- הוא אבינו, בזכות העובדה שאנחנו-בנו. אין לי גם חילוקי דעות אתך לגבי אושו והאחרים וגם לגבי סיבת המלחמות. א-ב-ל, מסתבר, שלך יש חילוקי דעות איתי, באשר למושג א-ה-ב-ה

אני מדברת על אהבה מוחלטת . על אהבה אוניברסלית ואילו אתה מדבר על מערכות יחסים. בודאי שלאלוהים יש זהות. אם לכך אתה מתכוון. א-ב-ל כשאתה אומר פרסונה, אני קולטת משהו אנושי, דימוי עצמי, מסכה, הופעה חיצונית, מערכות יחסים. לזאת אינני מסכימה. כי אלוהיםאחד מגוכך בעיני ליחס לו אם ואב, אחים וחברים כמו בסיפור של שרילה, על הילד הכחול. אינני מבינה את כוונתו ומתכוונת ´לשאול אותו´ על כך (כן, אני ´מדברת אתו´ לפעמים)

כשאמרתי שאלוהים שאני מכירה, הוא אהבה, התכוונתי לאותה אהבה שאתה חש כשאתה שר את שמותיו של קרישנה הריבון. האם זה תלוי במישהו אחר? זה בינך ובינו, או בינך לבין עצמך. אולם התחושה קיימת! כ-י א-ל-ו-ה-י-ם ב-ע-צ-מ-ו ה-ו-א א-ה-ב-ה אי אפשר ללמד מה זאת אהבה, אבל אפשר להסיר את המחסומים והמגבלות שלנו לחוש בה ולזהותה. L&L TALYA

 

[בהקתה עומר]

הגדרת המקור

העניין הוא בהגדרה של המקור, של מה הוא השתלשלות של מה. אנחנו התרחבויות של אלוהים. אלוהים הוא במקור אישיות. הוא לא "מואנש". מי ש"מואנש" הוא אנחנו. בהסתמך על דבריו של אישיות אלוה בבהגוד-גיתא: (ב.ג 7.24) העליון הוא אישיות במקור וצורתו המופשטת, ברהמן, היא התרחבות של האישיות. לא להפך. קרישנה מורה כי אנשים משוללי ידע "סבורים שאני, קרישנה, אישיות אלוה העילאי, הייתי לפנים מופשט ונטול אישיות יחודית ועתה עטיתי דמות זו." אך על פי הכתובים, היותו של האישיות הפרסונאלית המקור היא חד משמעית. וכן, באישופנישד, מתואר הברהמן כ"מעטה האנרגיה הפנימית." (15) כל זאת על פי סמכותן של הוודות. כך שהאישיות הפרסונאלית, הבהגוואן, אינה מסכה ואינה דימוי. נהפוך הוא: הברהמן הוא המסכה. "זוהרו החיצוני" של העליון, המקור, שהוא אישיות פרסונאלית. הרבה אנשים לא מבינים כיצד ניתן ליחס לעליון מערכות יחסים, לעיתים דומות ליחסים בעולם החומרי כמו יחסי זוגיות, יחסי הורות, יחסי חברות וכו´. אלא שמה שחשוב להבין הוא שאלו אינם יחסים חומריים בעולם החומרי. העולם החומרי הינו כבבואה מעוותת של העולם האמיתי, הרוחני. כל היחסים שאנו שואפים לחוות בעולם החומרי הם למעשה עיוות של התשוקה המקורית שלנו לחוות יחסים עם העליון. דימויי מעוות של היחסים שנועדנו לחוות עם העליון, כמו עץ המשתקף במים. עץ המשתקף בבריכת מים מוצג כשצמרתו במקום שורשיו. כך גם העולם החומרי, כהשתקפות מעוותת של העולם המקורי, הרוחני. הצמרת מוצגת כשורש. כך גם בעולם החומרי, מערכות היחסים נראות דומות אך השורש מוצג במקום הלא נכון: ביחסים בעולם החומרי העצמי הוא המרכז בעוד בעולם הרוחני המרכז הוא אישיות אלוה. כל זאת על פי הכתובים. וכך, עם אנו חווים יחסי אהבה, אזי זה שאיתו אנו חווים את היחסים הוא בהכרח פרסונה. בהכרח אישיות. הכתובים מורים לנו בפירוש מה זאת אהבה וכי אהבה אמיתית כלפי אחר היא השמת האחר במרכז. עם דבר מופשט וחסר אישיות אין יחסי אהבה. אין יחסי אהבה עם הברהמן ואין אהבה בברהמן. אלו ששואפים להיטמע בברהמן אינם אמורים לחוות אהבה מכיוון שאהבה היא פעולה ועל מנת להיטמע בברהמן אמורים להגיע למצב של אי פעולה. והאהבה מתקיימת בסופו של דבר לא ביננו לבין עצמנו וגם לא ביננו לבין גורם אימפרסונאלי אלא ביננו לבין אישיות נוספת. והאישיות שאליה האהבה שלנו נועדה להיות מכוונת היא אישיות אלוה העליון. הברהמן הוא גם לא ביטוי לאהבה זו. הביטוי לאהבת העליון, שרימת רדהראני, גם היא הינה אישיות פרסונאלית והיא מצויה לצידו תמיד. הברהמן, לעומת זאת, הוא המעטה החיצוני של זוהרו של אישיות אלוה, כך שהוא אינו כל ביטוי של אהבה.