ארמה אלון1
New member
לחשן השירים
כתבתי ספר וקברתי אותו עמוק במגירה, הוא עוד לא עבר הגהה, אני מציג לכם 20 עמודים, אשמח לתגובתכם.
חריקת ההילוכים העירה אותו מחלום בהקיץ. "איזה גרוטאה", חשב לעצמו, "אני אקבל בסוף נקע
ביד". יש עוד שעה עד באר שבע ואז אגיע לקיבוץ, אכנס ישר למקלחת ואקלף מעליי את האבק.
נמאס לי מהמשאית מהמפלצתית, הסמיטריילר הארור הזה שבר לי את העצמות בגב .
מה עבר לי בראש לעזוב את הפלחה, מה היה לי רע בשדות הפתוחים .
אני חייב לעצור לבדוק את הגלגלים, בחריקת גלגלים המשאית הארוכה נעצרת.
מעביר את ידיו בשערו השחור, מנער את בגדיו מאבק הדרכים ואוחז בידיו פטיש חלוד.
קופץ מהמשאית ודופק קלות על הגלגלים לאורך המשאית, "לפחות היום אין פנצ'ר בגרוטאה".
”שלום......". מרים את עיניו באיטיות, השמים נפלו, נערה יפהפייה עומדת מולו.
"אולי אתה מגיע לבאר שבע ? " שואלת בקול ענוג.
"לא, לבאר שבע, לקיבוץ חצרים" גמגם. "איזה אידיוט," אמר לעצמו, "אני עובר דרך באר שבע".
"לאן אתה מגיע" שאלה שוב בסבלנות מהולה בחיוך.
"לבאר שבע, זה ליד הקיבוץ," ענה במבוכה, מחייך חיוך טיפשי.
"אפשר להצטרף. ?"
"כמובן בשמחה."
פותח לה את הדלת החורקת ,"תיזהרי מהמדרגות הם רופפות", היא עולה למשאית בקלילות.
מתיישבת בכסא המאובק. "אלוהים אוהב אותי," אמר לעצמו, "עם האישה הזאת אני מתחתן."
עולה למשאית נרגש והחל בנסיעה, "את מהאזור ?, " שאל בקול רם כדי להתגבר על הרעשים.
"לא, אני מגבעתיים, בדרכי לבית החולים בבאר שבע".
"אני מקווה שאת לא חולה".
"לא", חייכה לעברו, "אני אחות חדשה בבית חולים".
"באיזה מחלקה?, אני מגיע לקיבוץ זורק את המשאית ובא להתאשפז בכדי שתטפלי בי".
1
פנייה האדימו, "אני מעדיפה אותך בריא, איך קוראים לך ? ".
"דניאל ולך אהובתי? ".
"חבצלת," ענתה בלחש והסמיקה.
הוא מוריד אותה בכביש הראשי ליד בית החולים, "היום אני אבוא לבקר אותך, באיזו מחלקה?."
"מחלקה א' " ענתה, "אני אחכה לך דניאל " אמרה בחיוך מקסים,"להתראות " והסתובבה.
היא התחילה ללכת לכוון בית החולים והוא נשאר בוהה בה מתרחקת, מלטף את גופה בעיניו.
לפתע נשמעה צפירה עזה מאחוריו, "סע אידיוט !, אתה חוסם את הכביש". הוא מתנער מהחלום
ומחל בנסיעה.
כשהגיע לשער הקיבוץ, מחנה את המשאית הארוכה ומתחיל ללכת לכיוון הצריף, נוטל מגבת ופוסע
לכיוון המקלחות המשותפות, מרחף בשבילי הקיבוץ, שקוע בדמותה ומפזם שיר אהבה בלדינו.
מבין השיחים קפוצים עליו חמישה ילדים קטנים, שארבו לו בשקט ונתלים על זרועותיו החסונות.
"דניאל, דניאל.....תעשה לנו קרוסלה".
הוא סובב אותם במהירות, כמה פעמים.
"מספיק ילדים נמשיך אחר כך...אני חייב להתקלח."
הוא הניח אותם בעדינות על הדשא."תחזרו לחדר הילדים".
נכנס למקלחת, "כמובן", אמר לעצמו, "אין מים חמים", מלמל ,"אדיוס" ונכנס למים הקרים.
גופו מתרפה מתחת לזרם העז והוא מעביר את ידיו על גופו השרירי ומתעכב בשקעי הצלקות
מרסיסי הרימון שעיטרו את גופו, שוקע לתוך זיכרונות הזוועה אבק ודממה, חבריו השוכבים בתוך
האוהל מרוטשים, הוא יכול כמעט יכול להריח את הדם שנספג האדמה, "למה אלוהים בחר להשאיר
אותי בחיים מכולם", מחשבה שרדפה אותו בימי ההחלמה הארוכים. מגיל ארבע עשרה היה כבר
*אדיוס אלוהים בלדינו
2
לוחם, מתרוצץ בין העמדות בחיפה מעביר ידיעות, תחמושת ומזון, בגיל שש עשרה נשבע אמונים
להגנה. לאחר שהונה את כולם והצהיר שהוא בן שמונה עשרה. לילה ארור אחד שינה את עולמו
לחלוטין. הם חזרו מפעולת לילה מוצלחת שכבו לנוח באוהל, לאחר הליכה של עשרות קילומטרים.
כמתוך החלום שמע רעש של תסיסה אחד המרעומים הכימיים של רימון יד, הוא החל לפעול לבד
בתוך האוהל. הוא שמע את קול המוות אבל חשב שהוא חולם, נותר בחיים לגמרי במקרה, כשגופות
חבריו מגנים עליו מגשם רסיסי המוות, הוא התעורר לתוך גיהינום מלא דם ואברים מרוטשים של
חבריו, ומעולם לא הבין מדוע שרד. במהירות שקע לתרדמה שקטה עקב איבוד דם. הוא התעורר
בבית חולים. כשליד מיטתו עומדת אימו בודקת אותו בזרועותיה החמות, ממשמשת אותו
בטירוף וממררת בבכי היסטרי," האם ילדי האהוב עדיין שלם בגופו". זועקת למפקדיו.
"מה אתם עשיתם הוא עדיין ילד, אפילו לא בן שש עשרה." מפקדיו עומדים נבוכים.
"הוא אמר לנו שהוא בן שמונה עשרה לא ידענו". אמרו מתנצלים חפויי ראש מזעמה של אימו.
"בני האהוב, אתה לא הולך שוב למלחמה, ליבה של אמך ימות, אם תיפול שוב שערה מראשך."
"טוב אימא." הוא אומר חובק אותה בחוזקה, למרות כאבי התופת שמפלחים את גופו.
לאחר שבועיים של החלמה מיוסרת הפצעים הגלידו, אך הכאבים בליבו לא חלפו, הוא הולך לבית
הקברות לבקר את חבריו, שלושה קברים טריים, לוחיות עץ על מוטות ברזל חלודים, עובר על
השמות מבחין בחרדה שהמספרים האישים ברצף, המחשבה שעוברת בראשו היא שהוא הבא בתור,
לשקוע לתוך המוות.
הוא עוזב את הקברים הדוממים. ומתייצב במשרד המרופט של היחידה, מפקדו חופן את פניו בידיו.
"דניאל, דניאל, מה אני יעשה איתך, אתה יודע שאני אוהב אותך, אבל ידי כבולות, אני חייב לשחרר
אותך. אני מכיר אותך כבר שנים, אני יודע כמה אתה אמיץ. אבל החוק מגביל אותי אסור לי להשאיר
3
אותך ביחידה". דניאל קורס לתוך הכסא כשראשו סחרחר. "תעביר אותי לדרום הרחק מאימי."
"לא, אני לא יכול ,יש חוקים.....אל תדאג .יש לי פתרון בשבילך. אתה אוהב את הים".
"הים הוא חלק מנשמתי."
"יופי, תתייצב מחר בבית הימאי בחיפה , אני אתן לך מכתב המלצה, חבר שלי מחפש בשר טרי
לאוניות החדשות שרכשנו, תפליג עד גיל שמונה עשרה ותחזור חזרה אלי אני אספח אותך חזרה
ליחידה." הוא נתן בידו מכתב המלצה." תיגש לאלי."
למחרת בבוקר הוא מתייצב בבית הימאי בחיפה, במגרש הכדורגל הקטן הצטופפו לפחות כמאה
נערים בגילו, הוא ניגש לאדם גדול גוף בעל שפם גדול.
"אתה אלי"
"נכון."
"יש לי מכתב המלצה."
"טוב, תכנס למגרש."
אלי לוקח את המכתב , מקמט אותו לכדור קטן בכפות ידו האדירות וזורק אותו לפח.
"המלצות בתחת." הוא ממלמל. "שקט אפרוחים רכים שלי, אתם נבחרתם אפסים קטנים שלי לרומם
את הצי הישראלי החדש. אני רואה שהגיעו לפחות מאה קורבנות תמימים , אני אעביר אתכם סדרת
מבחנים, פיסיים ושכלים קשים, והאחרונים שישרדו את הבחינות, אני צריך רק עשרה אפרוחים
בלבד, שיפליגו בצי הסוחר של המדינה בקיצור, אני סוגר את שער המגרש בעוד דקה, מי שרוצה
לצאת שילך עכשיו, עשרה האחרונים מהנמושות שיעמדו על הרגלים, יעברו את הבחינה ויפליגו
בגיגיות הרקובות שלנו . בהצלחה." הוא אומר ונועל את השער במנעול ברזל כבד, הנערים עומדים
המומים, לא מבינים, מה הוא רוצה.
"מה לא הבנתם נמושות תלכו מכות. העשרה האחרונים עומדים על הרגלים מפליגים איתי."
קבוצת הנערים התפזרה על כול המגרש, בוחנים זה את זה, באגרופים קמוצים.
דניאל סקר בעיניו את הנערים, לכד במבטו את הבריון הגדול ביותר, הסתער אליו באלימות
4
במכת אגרוף אדירה, משכיב אותו על רצפת המגרש מחוסר הכרה, לאחר מכן הוא עומד בפינת
המגרש כאף אחד לא מעז להתקרב אליו. מתבונן בשעשוע בשאר הנערים המתגוששים בהיסוס
אלי המדריך מלמל לעצמו, "איזה קילר" , מאותו יום נדבק בו הכינוי, ולא עזב אותו לעולם.
במשך שנתיים עד גיל שמונה עשרה, הוא מפליג ברחבי העולם, ומגיע למקומות שלא דמיין שקיימים
ובדיוק בגיל שמונה עשרה, הוא מתייצב ליחידה ומוצב בקיבוץ חצרים, הנאבק על קיומו בנגב.
"עוד פעם שקעתי בחלומות, אין לי הרבה זמן, אני רעב, אלך לבקר את דליה במטבח".
הוא לבש מכנסי חקי קצרים וחולצת כפתורים לבנה, היחידה שהייתה לו חוץ מבגדי העבודה.
הוא מתהלך בקלילות בשבילי הקיבוץ, כשנשים עורגות בוחנות אותו.
"דניאל מה נשמע."
"טוב תודה."
מתנער ממבטם בקלילות, הוא מתגנב בשקט למטבח דרך הדלת האחורית, "דליה", קרא בקול
גדול. "דליה אהובתי שבתי אליך ממרחקים". דליה אישה מבוגרת בת חמישים לפחות, שמנמונת
מתוקה. הפילה את הסיר הכבד מידיה, רצה אליו וקופצת לזרועותיו כנערה, "חזרת אלי אהובי כלתה
נפשי, "דניאל מתוק שלי אתה רעב ?" , תשב אני אחמם את האורז. תשיר לי בבקשה שיר אהבה
ב
כתבתי ספר וקברתי אותו עמוק במגירה, הוא עוד לא עבר הגהה, אני מציג לכם 20 עמודים, אשמח לתגובתכם.
חריקת ההילוכים העירה אותו מחלום בהקיץ. "איזה גרוטאה", חשב לעצמו, "אני אקבל בסוף נקע
ביד". יש עוד שעה עד באר שבע ואז אגיע לקיבוץ, אכנס ישר למקלחת ואקלף מעליי את האבק.
נמאס לי מהמשאית מהמפלצתית, הסמיטריילר הארור הזה שבר לי את העצמות בגב .
מה עבר לי בראש לעזוב את הפלחה, מה היה לי רע בשדות הפתוחים .
אני חייב לעצור לבדוק את הגלגלים, בחריקת גלגלים המשאית הארוכה נעצרת.
מעביר את ידיו בשערו השחור, מנער את בגדיו מאבק הדרכים ואוחז בידיו פטיש חלוד.
קופץ מהמשאית ודופק קלות על הגלגלים לאורך המשאית, "לפחות היום אין פנצ'ר בגרוטאה".
”שלום......". מרים את עיניו באיטיות, השמים נפלו, נערה יפהפייה עומדת מולו.
"אולי אתה מגיע לבאר שבע ? " שואלת בקול ענוג.
"לא, לבאר שבע, לקיבוץ חצרים" גמגם. "איזה אידיוט," אמר לעצמו, "אני עובר דרך באר שבע".
"לאן אתה מגיע" שאלה שוב בסבלנות מהולה בחיוך.
"לבאר שבע, זה ליד הקיבוץ," ענה במבוכה, מחייך חיוך טיפשי.
"אפשר להצטרף. ?"
"כמובן בשמחה."
פותח לה את הדלת החורקת ,"תיזהרי מהמדרגות הם רופפות", היא עולה למשאית בקלילות.
מתיישבת בכסא המאובק. "אלוהים אוהב אותי," אמר לעצמו, "עם האישה הזאת אני מתחתן."
עולה למשאית נרגש והחל בנסיעה, "את מהאזור ?, " שאל בקול רם כדי להתגבר על הרעשים.
"לא, אני מגבעתיים, בדרכי לבית החולים בבאר שבע".
"אני מקווה שאת לא חולה".
"לא", חייכה לעברו, "אני אחות חדשה בבית חולים".
"באיזה מחלקה?, אני מגיע לקיבוץ זורק את המשאית ובא להתאשפז בכדי שתטפלי בי".
1
פנייה האדימו, "אני מעדיפה אותך בריא, איך קוראים לך ? ".
"דניאל ולך אהובתי? ".
"חבצלת," ענתה בלחש והסמיקה.
הוא מוריד אותה בכביש הראשי ליד בית החולים, "היום אני אבוא לבקר אותך, באיזו מחלקה?."
"מחלקה א' " ענתה, "אני אחכה לך דניאל " אמרה בחיוך מקסים,"להתראות " והסתובבה.
היא התחילה ללכת לכוון בית החולים והוא נשאר בוהה בה מתרחקת, מלטף את גופה בעיניו.
לפתע נשמעה צפירה עזה מאחוריו, "סע אידיוט !, אתה חוסם את הכביש". הוא מתנער מהחלום
ומחל בנסיעה.
כשהגיע לשער הקיבוץ, מחנה את המשאית הארוכה ומתחיל ללכת לכיוון הצריף, נוטל מגבת ופוסע
לכיוון המקלחות המשותפות, מרחף בשבילי הקיבוץ, שקוע בדמותה ומפזם שיר אהבה בלדינו.
מבין השיחים קפוצים עליו חמישה ילדים קטנים, שארבו לו בשקט ונתלים על זרועותיו החסונות.
"דניאל, דניאל.....תעשה לנו קרוסלה".
הוא סובב אותם במהירות, כמה פעמים.
"מספיק ילדים נמשיך אחר כך...אני חייב להתקלח."
הוא הניח אותם בעדינות על הדשא."תחזרו לחדר הילדים".
נכנס למקלחת, "כמובן", אמר לעצמו, "אין מים חמים", מלמל ,"אדיוס" ונכנס למים הקרים.
גופו מתרפה מתחת לזרם העז והוא מעביר את ידיו על גופו השרירי ומתעכב בשקעי הצלקות
מרסיסי הרימון שעיטרו את גופו, שוקע לתוך זיכרונות הזוועה אבק ודממה, חבריו השוכבים בתוך
האוהל מרוטשים, הוא יכול כמעט יכול להריח את הדם שנספג האדמה, "למה אלוהים בחר להשאיר
אותי בחיים מכולם", מחשבה שרדפה אותו בימי ההחלמה הארוכים. מגיל ארבע עשרה היה כבר
*אדיוס אלוהים בלדינו
2
לוחם, מתרוצץ בין העמדות בחיפה מעביר ידיעות, תחמושת ומזון, בגיל שש עשרה נשבע אמונים
להגנה. לאחר שהונה את כולם והצהיר שהוא בן שמונה עשרה. לילה ארור אחד שינה את עולמו
לחלוטין. הם חזרו מפעולת לילה מוצלחת שכבו לנוח באוהל, לאחר הליכה של עשרות קילומטרים.
כמתוך החלום שמע רעש של תסיסה אחד המרעומים הכימיים של רימון יד, הוא החל לפעול לבד
בתוך האוהל. הוא שמע את קול המוות אבל חשב שהוא חולם, נותר בחיים לגמרי במקרה, כשגופות
חבריו מגנים עליו מגשם רסיסי המוות, הוא התעורר לתוך גיהינום מלא דם ואברים מרוטשים של
חבריו, ומעולם לא הבין מדוע שרד. במהירות שקע לתרדמה שקטה עקב איבוד דם. הוא התעורר
בבית חולים. כשליד מיטתו עומדת אימו בודקת אותו בזרועותיה החמות, ממשמשת אותו
בטירוף וממררת בבכי היסטרי," האם ילדי האהוב עדיין שלם בגופו". זועקת למפקדיו.
"מה אתם עשיתם הוא עדיין ילד, אפילו לא בן שש עשרה." מפקדיו עומדים נבוכים.
"הוא אמר לנו שהוא בן שמונה עשרה לא ידענו". אמרו מתנצלים חפויי ראש מזעמה של אימו.
"בני האהוב, אתה לא הולך שוב למלחמה, ליבה של אמך ימות, אם תיפול שוב שערה מראשך."
"טוב אימא." הוא אומר חובק אותה בחוזקה, למרות כאבי התופת שמפלחים את גופו.
לאחר שבועיים של החלמה מיוסרת הפצעים הגלידו, אך הכאבים בליבו לא חלפו, הוא הולך לבית
הקברות לבקר את חבריו, שלושה קברים טריים, לוחיות עץ על מוטות ברזל חלודים, עובר על
השמות מבחין בחרדה שהמספרים האישים ברצף, המחשבה שעוברת בראשו היא שהוא הבא בתור,
לשקוע לתוך המוות.
הוא עוזב את הקברים הדוממים. ומתייצב במשרד המרופט של היחידה, מפקדו חופן את פניו בידיו.
"דניאל, דניאל, מה אני יעשה איתך, אתה יודע שאני אוהב אותך, אבל ידי כבולות, אני חייב לשחרר
אותך. אני מכיר אותך כבר שנים, אני יודע כמה אתה אמיץ. אבל החוק מגביל אותי אסור לי להשאיר
3
אותך ביחידה". דניאל קורס לתוך הכסא כשראשו סחרחר. "תעביר אותי לדרום הרחק מאימי."
"לא, אני לא יכול ,יש חוקים.....אל תדאג .יש לי פתרון בשבילך. אתה אוהב את הים".
"הים הוא חלק מנשמתי."
"יופי, תתייצב מחר בבית הימאי בחיפה , אני אתן לך מכתב המלצה, חבר שלי מחפש בשר טרי
לאוניות החדשות שרכשנו, תפליג עד גיל שמונה עשרה ותחזור חזרה אלי אני אספח אותך חזרה
ליחידה." הוא נתן בידו מכתב המלצה." תיגש לאלי."
למחרת בבוקר הוא מתייצב בבית הימאי בחיפה, במגרש הכדורגל הקטן הצטופפו לפחות כמאה
נערים בגילו, הוא ניגש לאדם גדול גוף בעל שפם גדול.
"אתה אלי"
"נכון."
"יש לי מכתב המלצה."
"טוב, תכנס למגרש."
אלי לוקח את המכתב , מקמט אותו לכדור קטן בכפות ידו האדירות וזורק אותו לפח.
"המלצות בתחת." הוא ממלמל. "שקט אפרוחים רכים שלי, אתם נבחרתם אפסים קטנים שלי לרומם
את הצי הישראלי החדש. אני רואה שהגיעו לפחות מאה קורבנות תמימים , אני אעביר אתכם סדרת
מבחנים, פיסיים ושכלים קשים, והאחרונים שישרדו את הבחינות, אני צריך רק עשרה אפרוחים
בלבד, שיפליגו בצי הסוחר של המדינה בקיצור, אני סוגר את שער המגרש בעוד דקה, מי שרוצה
לצאת שילך עכשיו, עשרה האחרונים מהנמושות שיעמדו על הרגלים, יעברו את הבחינה ויפליגו
בגיגיות הרקובות שלנו . בהצלחה." הוא אומר ונועל את השער במנעול ברזל כבד, הנערים עומדים
המומים, לא מבינים, מה הוא רוצה.
"מה לא הבנתם נמושות תלכו מכות. העשרה האחרונים עומדים על הרגלים מפליגים איתי."
קבוצת הנערים התפזרה על כול המגרש, בוחנים זה את זה, באגרופים קמוצים.
דניאל סקר בעיניו את הנערים, לכד במבטו את הבריון הגדול ביותר, הסתער אליו באלימות
4
במכת אגרוף אדירה, משכיב אותו על רצפת המגרש מחוסר הכרה, לאחר מכן הוא עומד בפינת
המגרש כאף אחד לא מעז להתקרב אליו. מתבונן בשעשוע בשאר הנערים המתגוששים בהיסוס
אלי המדריך מלמל לעצמו, "איזה קילר" , מאותו יום נדבק בו הכינוי, ולא עזב אותו לעולם.
במשך שנתיים עד גיל שמונה עשרה, הוא מפליג ברחבי העולם, ומגיע למקומות שלא דמיין שקיימים
ובדיוק בגיל שמונה עשרה, הוא מתייצב ליחידה ומוצב בקיבוץ חצרים, הנאבק על קיומו בנגב.
"עוד פעם שקעתי בחלומות, אין לי הרבה זמן, אני רעב, אלך לבקר את דליה במטבח".
הוא לבש מכנסי חקי קצרים וחולצת כפתורים לבנה, היחידה שהייתה לו חוץ מבגדי העבודה.
הוא מתהלך בקלילות בשבילי הקיבוץ, כשנשים עורגות בוחנות אותו.
"דניאל מה נשמע."
"טוב תודה."
מתנער ממבטם בקלילות, הוא מתגנב בשקט למטבח דרך הדלת האחורית, "דליה", קרא בקול
גדול. "דליה אהובתי שבתי אליך ממרחקים". דליה אישה מבוגרת בת חמישים לפחות, שמנמונת
מתוקה. הפילה את הסיר הכבד מידיה, רצה אליו וקופצת לזרועותיו כנערה, "חזרת אלי אהובי כלתה
נפשי, "דניאל מתוק שלי אתה רעב ?" , תשב אני אחמם את האורז. תשיר לי בבקשה שיר אהבה
ב