חלומותשל אחרים
New member
לחץ (ט')
היום עברו חודשיים בדיוק מיום האשפוז. חודשיים שעברו כל כך לאט, אבל כל כך מהר.
ביום שלישי אני משתחררת.
ואני מפחדת. כל כך כל כך מפחדת.
הכל עמוס ולחוץ ומבלבל.
מצד אחד השגתי הרבה האשפוז הזה. המון.
חודשיים של אכילה שפויה, בלי שום צמצומים, גם בבית. ומעבר לזה- סוף סוף הרשתי לעצמי להישמע. לריב, לצעוק, לבכות. סוף סוף הצלחתי לראות אותי כמו שאני, לא דרך הראייה המעוותת של ההפרעה. בתחילת השבוע דיברתי בקבוצה על איך שמוזר לי כל מה שקרה בחודשיים האלה. לכמה רגעים כבר פחדתי שההפרעה נעלמה. היא הרי לא יכולה פשוט להיעלם אחרי ששנים היא תקועה לי בראש.
וצדקתי היא לא נעלמה. ברגע שמפלס הלחץ עלה- הכל חזר בבום. כל המחשבות החולות . זה כל כך מפחיד אותי כמה שהכל שברירי. איך שברגע אחד הכל יכול להימחק.
אני יודעת שמצפה לי אתגר רציני עכשיו. תקופה עמוסה מאוד של לימודים. מה אם אני לא אצליח להתמודד? מה אם שוב לא יהיה לי כוח להתמודד עם היומיום?
אני כל כך רוצה להצליח... ההצצה הקטנטנה לחיים "נורמליים" השאירה לי חשק לעוד
אני לא רוצה להיות חולה יותר, לא רוצה לשנוא את עצמי יותר, לא. די.
אבל.. מה אם לא אצליח?
היום עברו חודשיים בדיוק מיום האשפוז. חודשיים שעברו כל כך לאט, אבל כל כך מהר.
ביום שלישי אני משתחררת.
ואני מפחדת. כל כך כל כך מפחדת.
הכל עמוס ולחוץ ומבלבל.
מצד אחד השגתי הרבה האשפוז הזה. המון.
חודשיים של אכילה שפויה, בלי שום צמצומים, גם בבית. ומעבר לזה- סוף סוף הרשתי לעצמי להישמע. לריב, לצעוק, לבכות. סוף סוף הצלחתי לראות אותי כמו שאני, לא דרך הראייה המעוותת של ההפרעה. בתחילת השבוע דיברתי בקבוצה על איך שמוזר לי כל מה שקרה בחודשיים האלה. לכמה רגעים כבר פחדתי שההפרעה נעלמה. היא הרי לא יכולה פשוט להיעלם אחרי ששנים היא תקועה לי בראש.
וצדקתי היא לא נעלמה. ברגע שמפלס הלחץ עלה- הכל חזר בבום. כל המחשבות החולות . זה כל כך מפחיד אותי כמה שהכל שברירי. איך שברגע אחד הכל יכול להימחק.
אני יודעת שמצפה לי אתגר רציני עכשיו. תקופה עמוסה מאוד של לימודים. מה אם אני לא אצליח להתמודד? מה אם שוב לא יהיה לי כוח להתמודד עם היומיום?
אני כל כך רוצה להצליח... ההצצה הקטנטנה לחיים "נורמליים" השאירה לי חשק לעוד
אני לא רוצה להיות חולה יותר, לא רוצה לשנוא את עצמי יותר, לא. די.
אבל.. מה אם לא אצליח?
