לחנך את המחנכים

הילדות שלי../images/Emo13.gif

תראה, בימי בית ספר העליזים הייתי די מקובלת. אבל היו ילדים משכבות מעלי או מכיתות אחרות שלא הכירו אותי ושם התחילו הבעיות. כמובן שהיו גם שיחות עם מורים (בעיקר מורים לספורט אבל לא רק) שאמרו לי כמה ספורט זה חשוב, והייתה מורה אחת שאף "השכילה" ואמרה שעד מסיבת הסיום היא רוצה לראות אותי רזה ומאושרת, למרות שהייתי שמנה ומאוד מאוד מאושרת. אני זוכרת שבכתה ט' קיבלתי מכתב מהמחנכת של הכתה עם תמונה שלה מפעם, היא הייתה מאוד גדולה ביחס למה שאני הכרתי, היא כתבה לי שהיא מבינה לליבי ושהיא רוצה לעזור. החזרתי לה תשובה שהיא ריגשה אותי אבל אין צורך. מבחינתי זאת הייתה חוויה מזעזעת, לשבת בשיעור כל פעם עם מורה שחושבת שהיא מכירה אותי. מה שהכי עצבן אותי זה שהם ראו רק את זה שאני שמנה ולא ראו כמה מקובלת ושמחה הייתי. אני זוכרת שהיו בדיקות שגרתיות אצל אחות בית ספר, בכתה ז', והאחות אמרה לי שבקצב הזה לא אקבל מחזור. קיבלתי אותי בכתה ח', אבל הייתי בהסטריה כל השנה הזאת שזה באמת נכון. זה פשוט חוסר אחריות מצד אותה אחות. כל שקילה גם הייתה סיוט כי האחיות האלו לא באמת מבינות מה הן אומרות. אני חושבת שצריך לדבר איתם יותר על הקטע של "קבלת כל אדם באשר הוא" אם רואים ילד שמן לא צריך ישר להניח שרע לו. אפשר במקום להגיד לו לעשות דיאטה, להסביר לו שהוא טוב כמו כולם ואין סיבה שישב בצד למשל שכולם משחקים כדורגל. צריך להיות גם מאוד רגיש להערות של ילדים אחרים ולא לשתוק בנוגע לזה, לאכוף את העניין כמו שצריך, לא רק בהקנטות כנגד שמנים אלא בכלל. תזמין אותי להרצאה אני מתחנננת!!!
 
הבדלים בין מורים לספורט

בבי"ס יסודי כבר מכיתה ב' בערך הייתי מאוד מודעת לזה שאני שמנה ושזה לא בסדר (זה גם כבר הגיל שהתחלתי לעשות דיאטות), מאידך מאוד רציתי להיות חלק מכולם, ולכן בשיעורי ספורט הייתי מתעקשת לעשות הכל כמו כולם למרות שלקח לי הרבה יותר זמן לעשות את זה, אי שם בכיתות ד'-ה' התחילו הקטעים של ריצת ה-600 מטר, בסיבובים מסביב למגרש הספורט בחצר, בסיבוב הראשון עוד הייתי עם כולם ואז התחיל להיפתח פער עד שבסוף בערך סיבוב וחצי עשיתי לגמרי לבד, התלמידים מהכתה היו לגמרי מעודדים, תמיד קיבלו אותי בסיום במחיאות כפיים וקרה שגם הצטרפו אליי לסיבוב הנוסף, אבל המורים תמיד המתינו לי בפנים חמוצות מאוד על שאני מעכבת את מהלך השיעור שלהם, היו לנו שניים - גבר ואשה ועד היום בערך 20 שנה אחרי עוברת בי חלחלה כשאני נזכרת בהם. בגלל שהריצות האלה היו בחוץ הרבה פעמים תלמידים בכיתות גבוהות יותר שהיו בחצר היו רואים אותן ולפעמים צועקים דברים מעליבים - גם במקרה הזה רק התלמידים מהכתה שלי טרחו לסתום להם את הפה ולא המורים, למורים הפרעתי מעצם קיומי. השיא מבחינתי היה בשיעור אחר בתוך האולם כשלא הצלחתי להביא את עצמי לקפוץ ממקפצה ל"חמור" - פשוט כי בלמתי כל פעם לפני המקפצה, שהמורה שלי אמרה לחלל האולם (וכולם שמעו) ש"את הילדה הזו גם מנוף לא ירים". בכתה ו' הפסקתי להגיע לשיעורי ספורט באופן סופי, אף אחד לא חיפש אותי ואף אחד לא דיווח שבמשך שנתיים לא הגעתי אפילו לשיעור אחד. בכתה ח' הגיעה מורה חדשה, לא צעירה מהקודמים כך שאי אפשר לתלות את השינוי בהכשרה אחרת אלא נטו באופי, והחלטתי לתת לה צ'אנס, היא היתהמורה נהדרת, מעודדת מאוד לא רק אותי אלא בכלל, וידעה למצוא בכל אחת (בשלב הזה כבר פוצלנו לקבוצות של בנים ובנות) את מה שהיא טובה בה, היא למשל תפסה שאני מאוד מאוד גמישה וחזקה ושבתחום של תרגילי קרקע אני יכולה להצליח היטב, וניחא ההשתתפות בשיעורים והפעילות הגופנית החשובה - היא נתנה לי מתנה הרבה יותר יקרה וזה משהו להתגאות בו בתחום שהסב לי רק עלבונות והשפלה.
 
ובעניין ההרזייה

כשהייתי בתיכון היתה תקופה שעשיתי דיאטה באמצעות כדורים מדכאי תיאבון, בדיעבד התברר שהרופא שרשם לי את התערובת לכדורים כבר היה שלול רשיון והכדורים האלה גרמו לכמה נזקים בלתי הפיכים במערכת שלי. בחודשים ספורים ירדתי מאוד במשקל, מ-81 ל-56 כשלמעשה בחודשיים האחרונים כבר כמעט ולא אכלתי בכלל, תפוח או גיל ליום, והיתה לי אובססיה מטורפת לספורט או יותר נכון למציאת דרכים לשריפת קלוריות כל הזמן. הייתי במצב שרוט לגמרי, מוטרף ולא בריא וכולםםםםםםם מסביבי היו רק בהתלהבות חיובית על איזה יופי שירדתי ככה במשקל, ומבין כל אלה משמעותי מאוד בעיניי שלא ההורים ולא המורות שלי שמו לב באיזו מהירות ירדתי במשקל ושהעיניים שלי נוצצות באופן לא ממש טבעי ושאני קצת יותר מידי תזזיתית, משום שהתחלתי את התהליך החולה הזה שמנה זה לא הציק לאף אחד בעין שמשהו מאוד לא נורמלי אצלי, באופן הזה גם סיימתי את התיכון ורק אי שם בתחילת אוגוסט מסיבות אחרות לגמרי הסרט הזה נגמר למזלי.
 
וואוו אצלי זה השתנה מבי"ס לבי"ס...

תקופת היסודי: עברתי בכיתה ד' לבית ספר אחר מאחר ועברנו דירה, עד אז (כיתות א'-ג') לא הרגשתי באפליה כלשהי, היינו כולנו ילדים קטנים וחמודים בעיני המורים
לעומת זאת בבית הספר היסודי השני אליו נכנסתי זכור לי קטע אחד לא נעים... הייתה לנו מסיבה כלשהי- חושבת שזאת הייתה מסיבת חנוכה וחייבו את כל הכיתה להשתתף במסיבה הזאת, אני זוכרת שהיינו צריכות לרכוש (כל הבנות) בגד מסויים בשביל אחד מהריקודים ואז הרגשתי פתאום שונה מכולן, הבגד היה צמוד עליי ביותר ולא מחמיא למראה גופי העגלגל ועוד הייתי הכי גבוהה מכל בנות הכיתה ובנוסף כמובן שמנה, היו עוד כמה שמנים בכיתתי אבל הם היו נמוכים יותר כך שהרגשתי שפחות שמים לב למשמניהם להבדיל ממני שהרגשתי שאהיה הכי בולטת מכולם וזה הביך אותי מאוד
בתקופת חטיבת הביניים: בשנה וחצי הראשונות אני זוכרת את עצמי מבוהלת מהכניסה לבית ספר גבוה יותר ופתאום הגיעו מכל בתי הספר היסודיים של עירנו תלמידים שהתאחדו פתאום כולם בבית ספר אחד (יש חטיבה אחת במעלה אדומים), נוצרו חברויות רבות בבית ספר ולי היה קצת קשה למצוא את עצמי בהתחלה, הייתי משתדלת להסתתר ככל שאוכל, פשוט הייתי מובכת להתבלט והייתה מעדיפה שלא ידעו על קיומי שם. לאחר השנה וחצי האלו עברתי מהפך, כבר היו לי ימבה חברים... התבגרתי מאוד והפכתי לאדם אחר לגמרי, הייתי מלאת ביטחון ואני זוכרת שכיתה ט' הייתה אחת השנים היפות בחיי. תקופת התיכון: (שווה קריאה
)
זאת הייתה אחת התקופות הבאמת יותר יפות בחיים שלי, היו לי המון המון חברים, נושא המשקל הפך למזערי בקרב חבריי שלא ייחסו לכך חשיבות כלל ביחס למי שאני, אבל אני מודה שלמרות מעמדי החברתי הנחשב בו הייתי, עברתי משבר רציני בעניין המראה החיצוני שלי-זה היה בגיל 15 וחצי בערך... כיתה י' אם אני לא טועה... עשיתי דיאטה דרסטית שהפכה לסוג של אנורקסיה, אט אט זה הפך לסוג של צום במשך היום ואכילות מוגברות בשעות הלילה המאוחרות וכמובן-הקאות עד צאת נשמתי...
(כאן הגעתי למצב של בולמיה) הפכתי לאדם חולה, לא הייתי מרוכזת בשיעורים, הייתי שרויה בחוסר ביטחון תמידי במשך כמה חודשים וכל הזמן הרגשתי שנועצים בי מבטים... וכשזה היה קורה אז הייתי מבקשת מהמורה לצאת רגע לשירותים והייתי הולכת שוב להקיא, למרות שלא אכלתי דבר באותו היום ובקושי שהיה את מה להקיא, אולי רק שאריות מהלילה שלפני
לשיעורים כבר לא הייתי חוזרת והייתי הולכת הביתה כך באמצע היום עם פרצוף מדוכא והרגשה מחורבנת שאני האדם הכי מגעיל ומכוער עלי אדמות (וואוו... אני ממש נזכרת בתקופה הזאת ואני חייבת לומר שעברתי מהפך רציני ביותר, עצוב לי להיזכר בזה, אבל אם כבר...
), עברתי תקופה מאוד קשה בחיי, התרחקתי מכל העולם, רק חברת אמת אחת שמה לב ל"דיאטה" הלא מבוקרת שלי וכל השיחות שעשתה איתי לא עזרו, עד שיום אחד היא כבר לא ידעה מה לעשות יותר ופשוט שיתפה את אימה בעניין והאישה המדהימה הזאת שכל כך אהבה אותי התקשרה אליי ופשוט צרחה עליי בטלפון וגרמה לי להבין איפה אני, פשוט העירה אותי למציאות, מזל שזה היה בזמן, כי עוד שבועיים של הקאות ואני לא רוצה לדעת איפה הייתי היום... קמתי על רגליי ואט אט חזרתי לחיים הטובים שהיו לי קודם, שבתי לאכול כמו בן אדם, מיותר לציין שאת כל משקלי עליתי חזרה + כמה עודפים, אבל מה שחשוב זה ששמחת החיים שלי חזרה והחברים הקיפו אותי תמיד ולא משנה כמה שקלתי הם אהבו אותי והייתי מקובלת עליהם מאוד, הצלחתי לחזור לתלם הלימודים וללמוד את מה שעוד איכשהו כן יכולתי והספקתי (היום יש לי להשלים 2 בגרויות מהעבר במקצועות שלא הייתי מסוגלת ליהיות מרוכזת בהם בזמנו- היסטוריה ותנ"ך) ולהוציא ציונים מכובדים בבגרויות... עברתי תהליך נפשי שביגר אותי מאוד ונתן לי לראות את החיים בצורה שונה. כמובן שאז גם היכרתי את הפורום המקסים הזה שבכלל... הפך את ראיית עולמי לאחרת וטובה בהרבה יותר לגבי נושאים רבים ובעיקר הבריאות שלי וחיי...
מצרפת תמונה שלי מימי הרזון והחולי, החיוך שבתמונה הוא לא חיוך של אושר, תיהיו בטוחים!
 
פרעת?!../images/Emo12.gif זו את????

קראתי את כל מה שרשמת וקיבלתי צמרמורת.. אם ילדה חכמה ובוגרת כמוך יכולה להגיע למצב שכזה של התעללות בעצמה אז כולן יכולות.. חוץ מזה.. אני באמת חושבת שאת הרבה יותר יפה כשמנמנה.. הנה הוכחה
מישהו חולק עליי???
 
כן כן מאמי, זאת אני...

תודה על המחמאות
ברוך ה' היום אני במקום אחר לגמרי, הרבה יותר למעלה...
יש לך מזל שהתמונה יפה (הזכויות שמורות לדנדי
) , ולהבא תשאלי אותי קודם לפני שאת מעלה תמונה שלי
אני כבר צופה את דובי/ירון קורעים לך את הצורה, לפחות איתי יצאת עוד איכשהו בראש שקט... (פססס פססס... ניצםםם, אני לא הייתי מוותרת לה!
)
פרעת שלך
.
 
זכויות שמורות לדנדי????????

הלוווווו!!!!!!!! זו המצלמה שלי ואני צילמנתי אותך!!!!!!! חוץ מזה.. את יוצאת יפה בכל מצב שנית.. ירון כל הזמן מבקש תמונות שלו וואלה.. נשבעת לא שמתי לב שהוא שם כשהעלתי תתמונה..... סורי......
 
אה פסדר נו יאללה...אז תגידי שזאת את

חחחחחחחחחח
כפרה עלייך, תודה מאמי, אבל עדיין לא היה ולא יהיה עוד כמו הצילום שאנ'שיתי לך בעצמי!
 
שנייה מפשפשת בזיכרון

עד גיל 5 הכול היה בסדר אני חושבת שהייתי אחת מהמקובלות אפילו בגן והרבה אהבו אותי ורצו את חברתי ובכלל לא זוכרת שחשבתי על עצמי כשמנה בסביבות גיל 6 שעברתי לבית חדש בעיר אחרת התחילו להעיר לי על זה הילדים בגן. הצקות, לגלוגים המון מכות. עוד יותר השפיע עלי זה שבגלל שהיה עלי איזה משתר רפואי שדרש שאני אהיה בדיאטה ככה שפחות או יותר מהגיל הזה כבר נכנסתי לדיאטניות ולשקילות ולהתרגל לאכול אוכל אחרי ששקלו אותו ושקית אוכל עם לחם קל עם גבינה לבנה ומלפפון שכול הכיתה מביאה סופגניות או לחם עם שוקולד לארוחת בוקר. דברים שאני זוכרת במיוחד שאמרו לי: "שמנדוזה" "את שוקלת 200 טון" "את דומה ליוקוזונה" לילד אחר בתור קללה:"אתה חבר של מיטל". המון המון מכות, אני זוכרת שכול יום הייתי חוזרת הביתה עם סימנים כחולים חדשים ותמיד היה לי משהו לפכות לאימא שלי עליו. מבחינת המורים, האמת שאני בורכתי במורות מעולות מכיתה א' ועד יב' ככה שלא היו הערות בפומבי על המשקל שלי או משהו כזה אבל כן עצבנה אותי צורת הענישה והטיפול שלהן, היו פעמים שהן היו מדברות איתן ואומרות להם לבקש סליחה, אם זה היה יותר חמור אז היו מבקשים מהם לכתוב מכתב התנצלות ואם זה ממש ממש ממש היה חמור אז היו שולחים אותם הביתה לאיזה יום יומיים זהו בעצם, מקווה שעזרתי
 
אתה עושה דבר חשוב

אני זוכרת שבתור ילדה בגן הילדים האחרים קראו לי "דובה". לא זוכרת מה היו תגובות הגננות ועד כמה מודעות הן היו לעניין. זה לא היה עניין כל-כך מרכזי, כי כן היו לי חברים והיה לי כיף, מצד שני אני כן זוכרת את זה. ביסודי לא זכורות לי הצקות על רקע משקל, אבל גם לא הייתי ממש שמנה. בכיתה ט', בגלל לחצים נפשיים, העליתי משהו כמו 15 ק"ג. בני הנוער מהכיתה שלי, שהיו חלק מהלחצים הנפשיים מלכתחילה, הציקו לי בקשר לזה. בתחילת כיתה י' חבריי הטובים החליטו באיזשהו שלב שאני צריכה לעשות דיאטה והם תכננו בדיוק איך הם יפקחו עלי ויעירו לי וכו' והתעצבנתי על זה כי זה לא החלטה שמישהו אחר יכול לעשות בשבילך. בכיתה י"א היתה לי מחנכת שמאד אהבתי וראיתי בה דמות אם. היתה לה השפעה גדולה עלי. היא השפיעה עלי לשנות את המראה שלי – לרזות, להתאפר, לעשות חורים לעגילים וכו'. אני יודעת שהיא התכוונה לטוב, אבל יצא שמתוך רצון לרצות אותה ולהיות ראויה להערכה ואפילו לאהבה מצדה מצאתי את עצמי נכנסת לאובססיית דיאטה קיצונית, בלתי בריאה ובלתי מבוקרת. אז הייתי מייעצת למורים שגם כשהם חושבים שהם תומכים, הם צריכים מאד להיזהר עם המסרים הגלויים והסמויים שלהם, כי לפעמים יש להם יותר השפעה ממה שהם מודעים לה..
 

Rtitan

New member
רוצה את כל האמת?...

היה זוועה! שנאתי את בית הספר, שנאתי את המורות והמורים, פחדתי פחד מוות מהתלמידים ותמיד הלכתי כשאני מביט מעבר לכתף כדי לדעת מתי מגיעה ההתעללות הבאה - כשאני יודע שמבית הספר וציוותו לא תבוא שום הגנה... רוצה לדעת עוד? בעיקר בשל ההצקות החוזרות ונישנות לא נכנסתי כמעט לשיעורים מכיתה ז' עד סוף ח'. העבירו אותי לבסוף לכיתה אחרת ב-ט' שבה הסתדרתי (אתה מבין - אותי העבירו, את המציקים השאירו במקום - קצת כמו להוציא מהבית אישה מוכה, ואת העבריין להשאיר בביתו). היכן שהוא בכיתה י' הבנתי מה שווה כל המוסד הזה ועזבתי את ביה"ס... אל תדאג - זה היה רק לטובה. היום, בגיל 42 אני רזה... אבל כילד ונער שמן - שנאתי את מערכת החינוך ואני עד היום לא מחשיב אותה במיוחד. לא רק בשל היחס אלי כשמן, אלא בכלל - אבל לצד ההוא היה מקום חשוב ביחס הזה.
 
היתי הילדה הרזה בכיתה

אופ ,,,כמה סבלתי ,עלה נידף, מקל סנוקר ,שחיף, המורעבת,אילו רק חלק מהשמות שקראו לי. והמורה לספורט שהציקה לשמנים ,רוצו יותר ,מהר דובונים ,קפוף כבר דובי אולי ירד גרם, לי לא הרשתה להשתתף בהרבה פעלויות,מפחד שאפול ואשבור משהו. לא היתי מהילדות הפופלריות,היתי חסרת ביטחון ,וזה אפשר "לרדת" עלי. כך שלא רק שמנים סובלים..כל חלש הוא כר נח להוציא תסכולים .. והיום עם מאה הק"ג העודפים שלי מרגשה מצויין מלאה בטחון . מצרפת את הלהיט השנה הקלקו על התמונה להגדלה
 
וואו איזה נוסטלגיה

היום אני מתקרבת לגיל 25 אך זכורה לי היטב התקופה בבי"ס מהיסוןדי עד התיכון כאילו זה היה אתמול.. כילדה תמיד היתי מלאה ותמיד הציקו לי על זה וזה רק גרם לי לעוד יותר תסכול וחוסר ביטחון שמשפיע עלי עד היום הזה.. בתיכון הגעתי למישקל של 90 ק"ג וכולם הציקו לי על כמה שאני שמנה ולא היו לי חברים וגם בבית אמא שלי כל הזמן הציקה לי על כמה שאני שמנה כל זה רק תרם לחוסר ביטחון שלי בבי"ס תמיד הייתי לבד בהפסקות הייתי ננעלת בשירותים כדי ששאר התלמידים לא יציקו לי שנאתי ללכת לבי"ס וזה גם השפיע על הציונים שלי.. הרגשתי אפס ושנאתי תחיים בגיל 17 החלטתי לעשות דיאטה.. רציתי לרזות.. הפסקתי לאכול והפכתי להיות אנורקסית ואח"כ בולימית וגם השתמשתי בכדורים משלשלים ירדתי מ90 ק"ג ל48 ק"ג! אמא שלי שכל הזמן נידנדה לי לעשות דיטה פתאום ניבהלה וניסתה לשכנע אותי לאכול אבל שיקרתי לה שאני אוכלת כשבעצם הייתי זורקת את האוכל בבי"ס החמיאו לי איך רזיתי וכמה אני נראית טוב עכשיו ופתאום הפסיקו להציק לי ונהיו לי חברים הייתי כ"כ גאה בעצמי לא היה לי אכפת שאני הורסת לעצמי את הגוף ולא היה אכפת לי למות העיקר להיות רזה פתאום מאדם בודד חסר ביטחון כולם התחילו איתי והחמיאו לי ההצלחה לא נישארה הרבה זמן התגייסתי לצבא וכל החיילים התחילו איתי מה שלא הייתי רגילה כי תמיד היו נגעלים ממני ומציקים לי על המראה החיצוני אהבתי את ההרגשה אבל גם לא ידעתי איך להתמודד עם זה לאחר חודש וחצי.. בלילה הראשון שעשיתי בצבא הכרתי מישהו שכשראיתי אותו נימשכתי אליו.. הוא הזכיר לי מישהו שהייתי דלוקה עליו בבי"ס.. התיידדתי איתו ואח"כ הלכתי איתו לבד.. לא ידעתי מה יהיה אח"כ הגענו לחדר מגורים שלו ושם הוא התחיל לגעת בי ו.. קיצר זאת היתה סוג של הטרדה מינית מאז כל מה שעבדתע עליו כ"כ קשה ירד לתמיון היום 7 שנים כמעט אחרי אני כמעט באותו משקל התחלתי ושוב אותו חוסר ביטחון + חוסר אמון בגברים אין לכם מושג איזה השפעןת מרחיקות לכת יש לאותם ילדים שמציקים לנו על המשקל גם היום אחרי 7 שנים אחרי שסיימתי תבי"ס עדיין הזכרונות הכואבים מאז לא עוזבים אותי בגלל כל ההצקות זה הפך אותי לבחורה בולימית עם הפרעות אכילה חייבים לעשות משהו שיעצור את אותם ילדים אכזרים מלהציק לילדים שהם קצת מלאים אני יודעת כמה זה כואב כשמיהו אומר לך שהשמנת או לעשות דיאטה זאת הרגגשה נוראית כי אני מרגישה שאין לי על זה שליטה מבחינתי אני כישלון כי הצלחתי אבל הכל חזר ושוב אני שמנה
 
ימי ביה"ס העליזים../images/Emo13.gif איוזו נוסטלגיה

אצלי זה מתחלק לשני חלקים
וחשוב לציין שתמיד הייתי ילדה שמנה- מאזשאני מכירה את עצמי. ביה"ס היסודי: בביה"ס היסודי אמנם הייתי מוקפת חברים ותמיד הייתי מבלה בחברתם, אבל הייתי יחסית חנונית (ילדה טובה). הייתי גרה ברובע אחד של העיר ולומדת ברובע אחר ומרוחק יחסית מהבית, כך שצברתי לי המון חברים. המורות מאוד אהבו אותי כי היה לי פה, אבל יחסית הייתי ביישנית. הייתי בכל מיני ועדות של ביה"ס והמורות כל הזמן רק קידמו אותי עוד
. הייתי משתתפת בהרקדות של ביה"ס בין הראשונים ומנגנת ושרה בטקסים של ביה"ס. אבל הייתי יחסית ילדה שקטה, פחות מדברת, לא משתתפת הרבה בשיעורים ממעיטה לדבר. תמיד שאני נזכרת ביסודי אני אומרת שזאת התקופה שבכלל לא מאפיינת אותי, כי בגן תמיד הייתי שרה, רוקדת, משתוללת, חייכנית ואוהבת. הגננות היו חולות עלי. ביה"ס התיכון בתיכון זה כבר היה שונה קיבלתי המון ביטחון כי כל אותם חברים שהיו לי ביסודי וכל אותם חברים שהיו לי בשכונה הגיעו לאותו ביה"ס. זה גרם לי לפתוח יותר ויותר את הפה. בהתחלה הייתי כאילו ערסית קטנה כזאת שתמיד יש לה מה לומר ובפה מלא. אין מורה בביה"ס שלא הכירה אותי. הייתי שטותניקית ברמות הסטריות: הולכת במסדרונות בשיעורים חופשיים ופותחת דלתות, באמצע שיעורי אנגלית כמה עם בקבוק מים ביד ושרה שירי דיויד ברוזה לדורותיהם, ב-1 באפריל נותנת למורות לאכול סוכריות שמהולות בחומר המר שמורחים על הציפורניים ועוד... מצד אחד הייתי אהודה על המון מורות כי ראו את הילדה/נערה השמנה והחמודה הופכת להיות מרכז העניינים בביה"ס. במסיבות הסיום כבר הייתי בתפקידים ראשיים וכולם כבר התחילו להבין לאן אני יגיע בעתיד. בכיתה ט' כבר קיבלתי טיפה יותר בגרות ואז עברתי קורס מד"צים (מדריכים צעירים), שם למדתי איך להדריך ולהיות מד"צית לתפארת. בכיתה י' כבר הדרכתי ילדים יחד עם קרנוש טיקה וגיליתי שזה יעודי בחיים. בביה"ס כבר נכנסתי למועצת תלמידים וגם למש"צים (מדריכי של"ח צעירים) ובקיצור נעשתי פעילה. כמובן שזה כבר לא כ"כ מצא חן בעיני מורותי כי כבר החסרתי המון מהלימודים והביטחון שלי עלה לשמיים כך שתמיד ידעתי לענות. זה כבר התחיל להיות עידן הטלפונים הניידים ואני זוכרת שלאיזו מורה צלצל הטלפון בשיעור והיא ענתה לשיחה ואני מסתכלת עליה בעינים ואומרת: "אחחחחחחחחח... איזו חוצפה! אני בחיים לא הייתי עושה את זה בתור מדריכה...." היא היתה בהלם והעיפה אותי מהכיתה. בתיכון כבר הייתי ידועה בפה הגדול שלי שזה הגיע למצב שכשהיה במשרד החינוך את השנה שלא מוציאים לטיולים שנתיים, אני הייתי יו"ר מועצת תלמידים ופשוט עשיתי שביתה בביה"ס הוצאתי את כל השיכבה שלי עם דרבוקות, גיטרות ושלטים לרחבה הגדולה בכניסה לביה"ס ופשוט במשך 3 ימים בהם היה אמור להתקיים השיעור עשיתי שביתה וכל השיכבה שלי שיתפה איתי פעולה. הבאתי עיתנות לביה"ס והיו כתבות וכל אשדוד דיברה על זה בתקופה הזאת. אחרי שלושה ימים חזרנו לביה"ס ואותי שלחו מיד למנהל אז הוא איים עליי שיעיף אותי מביה"ס וכמובן שלא שתקתי לזה ועניתי לו "מה היית עושה במקומי!? אותי לימדו שצריך להלחם על הזכויות שלך ושאדם שלא נלחם על זכויותיו אין לו חובות. עובדה שחזרנו כולנו לביה"ס לאחר שלושה ימים. ככה אתם מלמדים אותנו? להילחם על זכויותנו ואח"כ להענש!?" תהיו בטוחים שלא העיפו אותי מביה"ס וכל פעם שהייתי עולה לנאום בטקסי ביה"ס המנהל היה עושה לי פרצופים. התקופה הזאת היו מורות שמאוד אהבו אותי והיו מורות שכל פעם רק ניסו לחפש אותי בקטנות. את ביה"ס התיכון אני זוכרת מצויין ואני יכולה לומר שלצד הלימודי בו לא כ"כ התחברתי אבל לצד החברתי בו הייתי (ואני אצטט מדבריה של מחנכת הכיתה שלי בי"ב) "אהודה בקרב חברי לכיתה ולשכבה." חחחחחחחחחחחחחחחח זה כל פעם מצחיק אותי מחדש. זאת תמונה שלי יומיים לפני כיתה א'
 

JustRaz

New member
האמת?

טוב, אז הייתי מודעת לעניין שהייתי מלאה (לכיוון המשנה) אבל אהבו אותי בחברה, הייתי נחשבת לילדה "מקובלת" מה שנקרא, ומאוד אהובה. כמובן שמידי פעם זרקו את המילה הזאת אליי אבל לא יותר מידי, כמצופה. אבל בלי קשר לתגובות הסובבים אליי, לי היה קשה עם זה בשלב מסוים (סוף כיתה ו', ובחטיבה) והחלטתי לשים לזה סוף. עכשיו, אני באמצע כיתה ח' אחרי שהשלתי 12 קילו ממשקלי ואני מרגישה נהדר =) אבל באמת, לחוות ילדות בתור ילדה שמנה זה היה חוויה מאוד לא נעימה.
 
למעלה