לחנך את המחנכים

עופר 123

New member
לחנך את המחנכים

במסגרת עבודתי במכללה לחינוך ולהכשרת מורים יצא לי לדבר עם אחד המרצים על תחום העיסוק השמנמן שלי. המרצה ממש התלהב והציע שארצה בפני מורים לעתיד על האפלייה נגד שמנים ובעיקר על ילדים ונוער שמנים. הוא סבור שעל מנת למנוע פגיעה בילדים שמנים, צריך גם להכשיר את המורים לדעת לקבל את הילדים הללו ולחנך לקבלת השונה גם בדגש על השמן. המרצה עצמו כבר ידאג לשלב אותי במהלך ההרצאות. כמובן שמיד הסכמתי, ואני כבר עובר על המחקרים שבדקו את היחס לילדים שמנים. לצד הפן האקדמי, צריך גם כמה חוויות אישיות כדי להעביר את המסר: אילו חוויות אתן/ם זוכרות/ים מימי הילדות והנערות במידות גדולות? כמובן שהדגש יצטרך להיות על הקשיים החברתיים כמו ילדים מציקים, שיעורי ספורט וכו', אך גם מי שיספר על התמודדויות חיוביות - גם כן ייכנס להרצאה
. אז... איך היה בבית הספר בתור ילדים שמנים?
עופר
 
הייתי הילדה הכי שמנה בכיתה..

הכי שמנה בשיעור.. והכי שמנה בהפסקה..... ברצינות.. לא ידעתי בכבלל שאני שמנה בתור ילדה (נשבעת) מעולם לא הרגשתי אפליה חברתית או משהו כזה ותמיד הייתי מאוד מקובלת ואהובה שוב.. אני חוזרת ואומרת שהכל בא מהבית. לא נתנו לי להרגיש ששמן זה שונה ולא טוב וככה באמת הרגשתי יש אולי את הקטע של שיעור ספורט ששם השומן מפריע.. ואת מגיעה אחרי כל הכיתה לסוף המסלול עם קוצר נשימה מתקדם.. אבל אולי זו רק אני (דובי בטח הגיעה לפני כולם) כל הכבוד לך עופרון ובהצלחה! זו משימה חשובה בהחלט.
 

דפנהאי

New member
ק-ט-ס-ט-ר-ו-פ-ה

כל הזמן להתחבא מהילדים המציקים. לא לאכול בפומבי ולא לאכול בכלל בבית ספר מחשש לגלוג. בשעורי ספורט גם המורה צוחקת עליך כי אתה לא יכול לעמוד בקצב. אף אחד לא ממש מתחבר איתך כי אתה שמן מדי וזה לא מתאים. אני היית ישמנה מאד. נקודת אור - הקבוצה הקרובה של הילדים שאיתם למדתי ע כיתה ו', כיבדו אותי ולא לגלגו עלי ברובם. אבל זה לא נמשך לאורך זמן. היתה לי מורה אחד שקראה לי "מוזנחת" כל הזמן. היא צדקה, אבל זו לא דרך לפנות לידלה. יש עוד אין ספור דוגמאות וסיפורים, אם אתה רוצה אני אשמח לתת לך.
 
מפריע לי שאת מרגישה שהמורה צדקה!

למה את מוזנחת? למה דווקא את מוזנחת??? אולי היא מוזנחת? לכי תדעי - אולי כל השיניים שלה מלאות חורים? או כל העור שלה מלא דלקות? למה? רק כי לא רואים את הפאקים שלה אז את זאת שמוזנחת ולא היא???
 

sha na na revol

New member
לא זוכר שאמרו לי משהו.

מצד שני, לא הייתי מביא אף פעם אוכל לבי"ס (מאיזשהו שלב ביסודי...), ככה שזה מוריד מעניין הביקורת הגלויה. חשוב לציין שאני חושב שילדים ונוער כן מתייחסים מאוד למראה חיצוני. זה לא רק בעניין של שומן אלא גם בסוג הבגדים (יותר נכון, כמה הם עלו), תסרוקת וכו'. אפשר גם לתת דוגמאות כלליות בנוגע להתעסקות בשטחי.
 

polegra

New member
בתקופה שהייתי טיפה מלאונת

(גיל 12 לערך...הייתי אחרי קיץ של קייטנת ספורט) ובאמת כשאני מסתכלת בתמונות לא הייתי חריגה... מורה לחשבון (בגיל הזה זה עוד נקרא חשבון:) ) שלא הבנתי משהו שהיא הסבירה אמרה לי לא מספיק איך שאת נראית מה את עוד מתנפחת כמו בלון מיותר לציין שזה מאודד עזר לבעיות שהיו לי גם ככה עם המראה שלי....נכון? חייבת לציין שדווקא כשהתחלתי מאוד להשמין כולם היו לצידי בבית הספר בייחוד הבעלים של בית הספר שאני חייבת לו המון הוא פשוט התעקש שאני אעשה הכל אהבה ואלמד לחיות טלי
 

roxie

New member
בתיכון ובחטיבת ביניים

הרגשתי מאד שונה. אמנם לא הייתי השמנה היחידה בכיתה או בשכבה, אך הרגשתי מאד לא נח עם מימדי ושידרתי תחושות של חוסר ביטחון והערכה עצמית נמוכה. אני מניחה שזה מה שנתן ליתר הילדים הרגשה שלי אפשר להציק. ההצקות הגיעו לדברים שהיו גרועים יותר ממילים מעליבות, כמו אלימות פיזית והאשמות שווא. אז פיתחתי אנטי והעדפתי רוב הזמן להיות לבד (הנחתי שכך לפחות אפחית את הסיכוי להצקות והקנטות) עם הזמן (במיוחד בתיכון) הפכתי להיות המוזרה שמתבודדת ולא מדברת עם אף אחד למרות שההצקות כבר פחתו. לשיעורי ספורט פשוט לא נכנסתי, רוב הזמן כשהגיע הזמן לחלוקה לקבוצות תמיד נותרתי לבד ובמידה וההשתתפות היתה חובה המורה היתה מצרפת אותי לקבוצה באופן יזום (הרגשה ממש לא נעימה). כשרוב הבנות היו עסוקות באיפור ואופנה, העדפתי ללבוש בגדים גדולים ומטשטשים ועל איפור בכלל לא חשבתי. כשהעזתי להתאפר או לסדר יפה את השיער "זכיתי" להערות כמו: "למה התאפרת? גם ככה תמיד תהיי שמנה מכוערת". התיכון והחטיבה מבחינתי היו חוויה ממש לא נעימה, מהמורה אף פעם לא קיבלתי הרגשה שאני יכולה לפנות או להיעזר בה, דבר שיכל לשנות הרבה אם הייתה איזו שהיא יוזמה מצידה. עופר כל הכבוד על היוזמה
שיהיה לך בהצלחה רחלי
 

sha na na revol

New member
אני כן הייתי כמעט המלא היחיד

אז זה הפריע לי מאוד מהבחינה שהרגשתי שונה, פחות מבחינת אחרים.
 
נושא מאוד מעניין!

תוכל אולי להפנות אותי למחקרים שאתה משתמש בהם? בכלל, אפשרי להגיע להרצאה שלך באיזושהיא צורה? / לקרוא? / לצפות? אני לומדת פסיכולוגיה ואמנם יש לי עוד זמן אבל אני שוקלת לעשות את עבודת סוף התואר שלי בנושא. תודה, לילוש.
 

matyc

New member
בגדול לא זכור לי הערות למינהם

לא היתה אפליה וגם המורים א,ף פעם לא צחקו ביסודי הייתי משחקת עם הבנים כדורגל וכדורסל אולי לא הרגשתי אפליה מכיוון שהייתי גם ביסודי וגם בתיכון עם רוב בנים והם תמיד הגנו עלי ושמרו עלי אני זוכרת מקרה אחד שבהפסקה במשחק כדורגל מישהו מכיתה המקבילה קרא לי שמנה ואחד החברים שלי אמרו לו אולי היא שמנה ועם היא תרצה היא תרד במשקל אבל טמטום כמו שלך לתמיד ישאר זה בהחלט גרם לי לחיוך
 

מיקיס

New member
בתור ילדה שמנה וכמחנכת בהווה...

הייתי ילדה מאוד שמנה, אך למזלי הייתי שובבה, מלאת קסם, מצחיקנית ומאוד מקובלת. הפכתי את השומן שלי למושא צחוק שלי כלפי עצמי ( כמובן שזו היתה דרך ההתגוננות שלי ).הייתי וירטואוג'ית: תמיד קיבלתי את הסולואים בטקסים ואת התפקידים הראשיים בהצגות. מי שרק העז להעביר ביקורת על המראה שלי, חטף מכות... ממקור החולשה שלי, דאגתי "להתעלק" על ילדם דחויים ולמרר את חייהם. היום אני מצרה על כך! בשיעורי ספורט מעולם לא ויתרתי לעצמי. הביטחון העצמי הזה, ההתבלטות היתרה והמרכזיות בה תפסתי חלק נבעו מדימוי עצמי נמוך ביותר. היום, כמחנכת, אני נתקלת בתופעה של העלבה על רקע המראה המון פעמים. מכיוון שאני אובר רגישה לנושא, אני פועלת מייד, וללא דיחוי. דוקא את הילדים השמנים אני נוהגת יותר לטפח, יותר לעודד כדי להעלות את ביטחונם ( לדוגמא: לבחור כראש קבוצה, לתת להם לקרוא קטע בפני הכיתה וכד' ). עם יד על הלב, כל החברה שלנו חייבת לעודד את קבלת השונה מכל רקע שהוא. אולי אני יותר רגישה לנושא מהאחרים, אך אני חושבת, שכל מחנך, חייב לקבל את תלמידיו ולהכילם ללא קשר למראה / מוצא / רקע וכדומה.. באופן אישי, כואב לי עליהם, על אותם ילדים, כי אני מזהה בם את עצמי. חג שמח מיקי
 
אצלי

ביסודי ובחט"ב הייתה פחות בעיה, אולי ירדו עלי פה ושם (זה היה נדיר) אבל לא מעבר. ההשמנה הרצינית הגיעה בתיכון ושם בעיקר רציתי להעלם כי הרגשתי כל כך רע עם עצמי. אני לא זוכרת שירדו עלי או משהו כזה, אבל גם לא הייתי שמנה מאוד, גג 85 קילו.
 

eynav br

New member
תמיד סבלתי מזה

תמיד היו יורדים עלי, צוחקים עלי, קוראים לי בכל מני שמות ועוד... והכי הרגיז אותי שילד שהיה גדול ממני פי 2 הרשה לעצמו לקרוא לי שמנה ולרדת עלי. סבלתי מזה המון...כל השנים אני זוכרת שירדו עלי, המציאו לי כל מני שמות, המציאו עלי דברים ואחר"כ ירדו עלי.. משהו שעד היום הם מציקים לי איתו[כן הם עוד לא התבגרו אבל אני לעומת זה משתדלת להתעלם]. בקיצור אני זוכרת הכל כסיוט וזה דברים שמשפיעים עלי גם היום, בטחון עצמי נמוך מאוד וכו'..
 

Osnatz1

New member
אף פעם לא נתתי לזה להגיע אליי

ובד"כ הייתי מגיבה חזרה בציניות או בצחוק, ואפשר להגיד שתמיד יצאתי מלכה בקטע הזה ואו שהם היו צוחקים איתי ומתנצלים או שסתם היו חסרי מילים ומופתעים.. "פייי איזה שמנה" -"שמע אחי, אם תמשיך ככה אני אאלץ לשבת עלייך ולשנינו זה לא יהיה נעים..." "איזה דווובההה" - "מי??? אני??? סעמק, ידעתי שהמראה בבית שיקרה לי!!!" / "תשבע בספר תורה!!! אני??" והאהוב עליי מכולם, "יוסי יוסי (שם בדוי) הנה חברה שלך.." - "אוף יוסי חשבתי שהיה ביננו משהו מיוחד.. בלי לרוץ ולספר.." או סתם שולחת נשיקה באוויר להשתיק אותם
בכללי תמיד הסתדרתי מצויין בבית ספר פשוט כי אני אחת שמסתדרת עם אנשים ותמיד משתלבת, משעורי ספורט הייתי מבריזה בקביעות סתם כי לא אהבתי את עצמי עם טרנינג, עד שבי' ככה הוצאתי פטור ולא זכיתי לראות את האולם ספורט שוב
לי זכורות בעיקר האחיות המטרידות, שלא משנה אם זה היה למטרת חיסון, כאב ראש או סתם שאלות, כל ביקור אצלהן היה הופך להרצאה מתישה.. ביום כלשהו שממש הייתי חולה ורציתי שחרור כבר לא יכולתי לסבול את ההרצאות, במיוחד כשהאחות הייתה בכלל לא קלילה בעצמה, אז יצאתי קצת כלבה ופשוט אמרתי לה "ברגע שתרדי את ה30 קילו שאת צריכה בשביל להיכנס לנורמה תרשי לעצמך להעיר לי, בנתיים תלכי א-ת לשומרי משקל ודיאטנית ותני לי את השחרור המזד*** ועזבי אותי!!!!" את השחרור לא קיבלתי (לא מנע ממני להבריז), אבל עד סוף י"ב היא לא העיזה לדבר איתי על ענייני משקל
בקיצור.. ילדים מציקים תמיד יש, וגם אחיות מציקות
, אבל פשוט צריך לדעת איך לתת לזה לא להיכנס פנימה.. אני לא רואה סיבה להעלב מאנשים שאני לא מכירה.. אבל מה? גם היום שאני רק מלאה ולא שמנה כמו שהייתי בתיכון, עדיין כשאני מסתובבת ברחוב ליד חבורת מתבגרים אני מצפה לאיזה משפט "שנון" שכזה.. אני חושבת שזה משהו שגם אם אני אשקול 30 קילו זה כבר לא יעבור..
 
הילדות שלי....

למען האמת אני לא זוכרת דברים מסויימים מהמורים.. אני לא חושבת שהיו... בעצם היתה איזו פעם, כשהיתי בי''ב, ממש בהתחלה, ניגשתי לרכבת שיכבה שלי והודעתי לה שב7/9 אני מתאשפזת בשניידר.. היא אמרה:"נו יופי בסוף תחזרי אלינו רזה ויפה.." קצת מציק שרק אם אני רזה אני יפה..
אבל זהו זה.. ברמת העיקרון אצלי בכל אופן, לפני שנתתי למורים את הסיבה לרדת עלי בגלל המשקל, היתי תלמידה חרוצה, מקשיבה, אוהבת ללמוד, והמורים אהבו אותי חזרה ולגמרי לא היה איכפת להם איך ניראתי.. להפך, עד היום בבצפר המורים מכירים אותי <בת דודה שלי משתמשת בזה, היא אומרת שהיא קרובה שלי ויש לה פרוטקציות חחח>, בכל אופן, היו יחסים ממש יפים ביני לבין המורות..הן נורא עזרו לי כששמעו על האישפוז, וגם סיפרתי לאפרת כשהיתי אצלה במעלה אדומים, שאת הבגרות שלי בספורט לא עשיתי פיזית, אלה היתי אחרי האישפוז והמורה לספורט ישבה והקשיבה לי, שמעה איך התמודדתי עם ההפרעת אכילה שהיתה וכאלה, ונתנה לי ציון.. בשיעורי ספורט בכיתות ח' ו ט', הינו צריכים להגיש תרגילים בספורט כחלק מהציון המשוכלל, ובתרגיל שילבנו אלמנטים כמו עמידת נר, גלגלון, עמידה מאוזנת, גילגול לפנים <לפי כללים מסויימים שאני זוכרת עד היום חח>, יחד עם מוזיקה.. אני זוכרת שהוצאתי בתרגיל 85, אחד הגבוהים.. והיתי ממש מופתעת, כי היה לי יותר קשה מלאחרות, אפילו שלמדתי ריקוד בשנים קודמות, והגמישות שלי מפותחת יחסית, זה עדיין לא היה קל.. בכל מקרה, אותה מורה לספורט מכיתה ח' עד יא'.. שממש אהבתי אותה, היא עזרה לי המון, גילתה אכפתיות והבנה בקשר לכל הנושא הזה של הקושי.. אגב, אולי משו שישמח, אבל בבצפר שלי, בתיכון, היה ילד אחד ממש ממש שמן, שהוציא פטור מתלבושת ביצפר, כי פשוט לא היו תלבושות במידה שלו בחנויות,... אממ, במגמת תיאטרון, היה לי יותר קשה מלאחרות להתקבל לכלמיני תפקידים שרציתי ואני משוכנעת שהיתי יכולה לעשות אותם הרבה יותר טוב מאלה שנבחרו...<כי הן היו צריכות לשחק את הילדות התמימות, הקטנות,ף המוצנמות..>, אבל מה יש לומר, אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.. אבל מה איכפת לי, בסופו של דבר בי'ב בבגרות הסופית, מול בוחנת מבחוץ, הקבוצה שלנו קיבלה 100 עגול ויפה, והציון הגשה שלי, של 2 הבימאים ושל עוד נער אחד מהקבוצה שלנו, היה 100 וכל שאר הקבוצה קיבלה 90 בהגשה... אז... די שיחקתי אותה, לא? בזכות הציונים האלה שעזרו לי, הנקודות הבודדות הללו, ששיחקו לטובתי והתקבלתי לאקדמיה=] ובכלל, תקופת התיכון אצלי, השלוש שנים היותר מאושרות בחיים שלי למרות כל מה שעברתי.. היה לי ממש כיף והיתי נותנת הכל כדי לחזור ללמוד שם, ולעשות שוב את כל התיכון מחדש... סורי עופר אם זה לא עזר לך לשאלה, אבל נזכרתי והלב שלי התחמם נורא, אז סיפרתי...=] אני גאה בעצמי כל כך על זה שעברתי את התקופה הקריטית הזו בחיים שלי בהצלחה... :] רק אהבה
~לין לין~
 

lizush

New member
בדיוק שאלה במקום...

אין לי מושג איך הגעת לזה דווקא היום עופר, אבל גם אני, במסגרת עבודתי עם נוער, חשבתי לעצמי היום אם אני יכולה לעשות איזו פעילות עם שמות תואר כמו: ג'ינג'י, משקפופר, שמן וכו'... אני כן הולכת להעביר להם סדנא על סטיגמות - פנים בכרטיסיות וסיפור קצר בכרטיסיות אחרות והילדים יצטרכו להצליב בין שניהם. ובהמשך לראות אם אנחנו יכולים לשנות סטיגמות שנתנו לנו, או שיש לאחרים, או שלא.... (יש כבר סדנא מוכנה בנושא, העברת פעילות בערך בעוד חודש). כילדה גם אני שיחקתי כדורגל וכדורסל, למרות ששנאתי את שיעורי הספורט עם הבנות. בכיתה תמיד היו יותר גדולות ממני והחברות שלי היו הכי שחיפיות, אז לא ממש הרגשתי את זה... רק בבית (אימא שמנה שמוציאה את תסכוליה על ביתה). אז מבית הספר אני לא זוכרת יותר מידי חוויות יוצאות דופן. אם יש לך פעילות בנושא, אני בכיף מוכנה לשמוע ולאמץ. לירז
 
לי יש איזה זכרון משעשע ...

מכיון שהייתי ילדה , נערה והיום בחורה היפרית תמיד המורים החליטו שאני צריכה לשבת בשורה הראשונה ואם זה הכי צמוד אליהם זה עדיף. ככה יכלו לנהל שיעור כמו שצריך.. היתה לי מורה לספרות שמאוד אהבתי בכיתה י"א , ומכיון שהייתי שמנמנה אז גם לא ממש סבלתי מקור , אני זוכרת שהמורה שלי שהיתה קטנה וצנומה היתה מנהלת את השיעור שהיא יושבת על שולחן המורים ומבקשת ללחוץ לי את הידיים חחחחחחח כי הידים שלי היו תמיד חמות ושלה קרות . זה היה נורא מצחיק ומשעשע , היא היתה מחממת את הידיים שלה בידיים שלי , חחחחחח זה נשמע קצת הזוי אבל זה היה משעשע.
 
למעלה