Just לובלו
New member
לחישת המנגינה
מה נשאר לנו? תשוקות והמון מילים שטרם נאמרו. מבטים שלא זקוקים למילים. שפה משותפת ואף אחד מאיתנו לא מסוגל להבין על מה מדברים. וסתם ככה, אחרי המון זמן שעסוקה בבריחה מהריח שלך, מהוויתך, מהתחושה שהחיבוק הזה עוטף ושומר עליי, מבחינה בך על הכורסא הלבנה מול הסטודיו. הרגליים שעסוקות בקפיצות והנפות תך כדי ריקוד, קופאות. מבטי חד, קשה, מתרפק וקשה לי להאמין עד כמה התגעגעתי. זוג עיניים עוקבות אחרי כל תנועה, משקיפות אל הבפנים הכ"כ מורכב שלי. פעם, מזמן, השווית אותי לצמח עם המון שורשים סבוכים בו. כמה דקירות עברת עד שהצלחת להתיר חלק מן הקשרים. המון זמן לא התראינו - החלטת להפסיק להדריך אצלנו ואני צימצתי אפשרויות בכדי לא לפגוש בך שוב. יודעת כמה פגעתי בך, אתה יודע עד כמה רציתי שתפגע גם בי. מקסים אחד, כמה אתה מיוחד. והרציונאלית שבי, על כוס קפה, מנסה לדבר ומוצאת את עצמה שקטה מתמיד. "התגעגעת?" הוא שואל אותי ואני מנסה לשכוח את כל החרא שהעברתי אותו. כמו בובת חוטים לא החלטית - "פעם כן ופעם לא". "מאד", פולטת אנחת געגוע. הוא מרגיש ויודע עד כמה הערכתי אותו על כל מה שעשה למעני. אם רק היה יודע איך להכיל, לתת לי למצוא את המקום הנח בו - בלי יותר מידי שאלות. יוצאים ביחד והוא מלווה אותי למכונית. ידיו כורכות סביבי, נשימותיו קרובות לשלי - נשימות מתוקות. נושקת לו בתובענות בשעה שהוא מרגיע הלמות ליבי עם מגע הקסם על החזה שלי, העטוף בגופיית ספורט. "אני רוצה לגעת בך, לזיין אותך, לחבק, שנהיה חברים. אבל ברצינות לובלו, ברצינות!" דמעות עומדות בעיניי, שורפות, משתוקקות לפרוץ החוצה. ממשיכה לנשק אותו - מרחיקה לצווארו, מלקקת, נושמת עמוק את הבושם הגברי, מנסה להתעלם מהכוס הרעב שהתעורר לחיים. בלי מילים, רק מנגינה שקטנה המרחפת מעלינו, מנסה למצוא תשובות לשאלות בלי מענה. בערב צפינו יחדיו במשחק כדורגל. ראשי על ברכיו וידיו עושות לי נעים בגב. לילה ראשון שנותנת לעצמי להירדם בשקט בין זרועותיו וקמה בבוקר עם מנגינה חדשה בלב. שקטה שקטה.
מה נשאר לנו? תשוקות והמון מילים שטרם נאמרו. מבטים שלא זקוקים למילים. שפה משותפת ואף אחד מאיתנו לא מסוגל להבין על מה מדברים. וסתם ככה, אחרי המון זמן שעסוקה בבריחה מהריח שלך, מהוויתך, מהתחושה שהחיבוק הזה עוטף ושומר עליי, מבחינה בך על הכורסא הלבנה מול הסטודיו. הרגליים שעסוקות בקפיצות והנפות תך כדי ריקוד, קופאות. מבטי חד, קשה, מתרפק וקשה לי להאמין עד כמה התגעגעתי. זוג עיניים עוקבות אחרי כל תנועה, משקיפות אל הבפנים הכ"כ מורכב שלי. פעם, מזמן, השווית אותי לצמח עם המון שורשים סבוכים בו. כמה דקירות עברת עד שהצלחת להתיר חלק מן הקשרים. המון זמן לא התראינו - החלטת להפסיק להדריך אצלנו ואני צימצתי אפשרויות בכדי לא לפגוש בך שוב. יודעת כמה פגעתי בך, אתה יודע עד כמה רציתי שתפגע גם בי. מקסים אחד, כמה אתה מיוחד. והרציונאלית שבי, על כוס קפה, מנסה לדבר ומוצאת את עצמה שקטה מתמיד. "התגעגעת?" הוא שואל אותי ואני מנסה לשכוח את כל החרא שהעברתי אותו. כמו בובת חוטים לא החלטית - "פעם כן ופעם לא". "מאד", פולטת אנחת געגוע. הוא מרגיש ויודע עד כמה הערכתי אותו על כל מה שעשה למעני. אם רק היה יודע איך להכיל, לתת לי למצוא את המקום הנח בו - בלי יותר מידי שאלות. יוצאים ביחד והוא מלווה אותי למכונית. ידיו כורכות סביבי, נשימותיו קרובות לשלי - נשימות מתוקות. נושקת לו בתובענות בשעה שהוא מרגיע הלמות ליבי עם מגע הקסם על החזה שלי, העטוף בגופיית ספורט. "אני רוצה לגעת בך, לזיין אותך, לחבק, שנהיה חברים. אבל ברצינות לובלו, ברצינות!" דמעות עומדות בעיניי, שורפות, משתוקקות לפרוץ החוצה. ממשיכה לנשק אותו - מרחיקה לצווארו, מלקקת, נושמת עמוק את הבושם הגברי, מנסה להתעלם מהכוס הרעב שהתעורר לחיים. בלי מילים, רק מנגינה שקטנה המרחפת מעלינו, מנסה למצוא תשובות לשאלות בלי מענה. בערב צפינו יחדיו במשחק כדורגל. ראשי על ברכיו וידיו עושות לי נעים בגב. לילה ראשון שנותנת לעצמי להירדם בשקט בין זרועותיו וקמה בבוקר עם מנגינה חדשה בלב. שקטה שקטה.
