Serpent Axis
New member
לחישה בחושך
תחינות נלחשות חרישית בחושך.
אצבעות נוטפות חורף מלטפות מחרוזת ומצמידות אותה למצח טרוד. אורות להבה קטנים מרצדים על גבי חלונות הזכוכית מעוטרי הקדושים.
בוב הרים את אחד הנרות והצמיד את הלהבה לקצה הסיגריה שלו, אז פנה ולקח את עצמו מחוץ לדלתות העץ הכבדות. הוא לא סחב איתו שום דבר כשנכנס, אבל בדרך החוצה הוא לקח איתו תריסר מבטים המומים.
ברחוב הוא חלף על פני כנופיית מסכים בגדלים שונים, דחוסים על גבי חלון הראווה של חנות אלקטרוניקה, כל המסכים מציגים את אותו הסנטור החייכן שמדבר הישר לצופה בקול אימהי, עם תנועות ידיים של רוכל ממולח.
בפינת הרחוב, מישהו עומד עם שלט מזהיר ומוכר ישועה בעבור עודף מהכיסים. בוב החליט להשאיר את העודף לעצמו וחלף על פני הקבצן, שבירך אותו בהבטחת מקומו בקומה התחתונה והבוערת של היקום. שלוליות החורף חייכו בחזרה אל בוב כשהוא חלף גם על פניהן.
החיוך הזחוח שלו התעקם קצת כשנכנס בו, כתף-אל-כתף, בחור צעיר בחליפה, עניבה ומזוודה, בלי "סליחה" – המבט הבהול על פניו של הצעיר שמיהר להמשיך לרוץ, העיד שהוא במרדף אחרי התכניות שלו. למרבה הצער, התכניות שלו יצאו מהתחנה לפני שהספיק לעלות עליהן. הצעיר לא וויתר, הוא רץ אחרי התכניות שלו ודפק על הדלת הסגורה שלהן – אבל הן נסעו מהר יותר מהריצה שלו והוא נאלץ לחזור לתחנה מתנשם ומתנשף, פנים אדומות.
בוב נכנס מתחת לסככת התחנה ותקע בצעיר מבט לא-משועשע. הצעיר לא שם לב אליו עד שבוב לא נשף את עשן המרלבורו שלו בפניו. הצעיר המחויט השתעל וזז אחורה, קלט את בוב במבט לחוץ ולרגע, מפגש המבטים וההבנה שהכתף שבו נכנס מקודם שייכת לבוב גררה רגע של שתיקה מביכה. בלי סליחות.
המבט המשועמם והציני על הפנים של בוב משדר תיעוב ושעמום בו-זמנית. המבט הלחוץ והבהול על הפנים של הצעיר משדר "בבקשה אל תפגע בי", כמו ארנב ממהר בלי מחילה.
למרבה המזל, תכנית ב' בדיוק נכנסה לתחנה ופתחה דלתות, הצעיר עלה בזריזות במדרגות ואחרי רשרוש מטבעות, נכנס פנימה לתוך הכוך החמים, הדביק והממונע שאפף אותו בביטחון פתאומי מהמבט של בוב. הוא התיישב במושב בודד וחייך באנחת רווחה. עכשיו כבר לא צריך לרוץ.
אבל בדיוק כשהדלתות עמדו להיסגר, בוב עצר אותן ועלה במדרגות לאט – הליכת יש-לו-זמן פנימה. הוא נעמד דווקא ליד הצעיר – חוסם אותו מלרדת - והעניק לו את המבט ממקודם. הצעיר הצטמק במקום וחיבק את המזוודה שלו כאילו הייתה מגן.
במשך השתיקה ששררה ביניהם, הצעיר קיווה שבוב ירד בתחנה הקרובה.
שמות של רחובות בשלטים ירוקים ליוו תערובת של צבעי לילה כהים בחלון לאורך הנסיעה. הצעיר לא היה מעוניין כל כך בנוף – הוא הסתכל בהשתקפות של בוב בחלון, השגיח עליו כל עצירה, האוטובוס הלך והתרוקן. קודם הזקנים נעלמו, אחר כך האישה השחורה שנראית כאילו לא ישנה יומיים, אז הגבר המבוגר שהריח כמו זיעה ובירה, אחר כך התיכוניסטים הרעשניים שישבו מאחורה.
אז זה היה רק הוא, בוב והנהג.
בוב תחב עוד סיגריה בפה ותקע את המבט שלו ימינה בצעיר המחויט, זה העיז להזיז את המבט שלו מהחלון והסתכל אל עבר הנהג.
"הוא לא יכול לעזור לך, חריאת קטן..." בוב לחש לו בחיוך מבעד לסיגריה. הצעיר המשיך להסתכל אל עבר הנהג בתחינה שקטה.
החיוך של בוב התמתח ודחס את הלחיים הלא-מגולחות שלו אחורנית, כמעט מפיל את הסיגריה, הוא דיבר דרכה ואפף את הבחור בעשן: "אף אחד לא ייקח בשבילך עכשיו סיכון והוא לא יכול לעזור לך. עכשיו זה רק אתה ואני, ילד, תסתכל איפה אנחנו – לא בשום מקום שאף אחד יהיה לו אכפת ממך..."
הצעיר לא ענה, הוא המשיך להסתכל על הנהג.
בוב קיבל את תשומת הלב שלו כששלף אקדח תופי קטן מכיס המעיל שלו ודרך אותו. "תסתכל עליי, חריאת קטן" הוא לחש.
הצעיר הביט בו בבהלה והניד בראש. "תראה..." הוא לחש, המצח שלו מתחיל לארח אגלי זיעה. "אני אתן לך מאה דולר אם תעזוב אותי ותרד עכשיו מהאוטובוס."
"לך תזדיין מאה דולר!" הוא צעק בתגובה. רגע של שתיקה שרר באוטובוס שנעצר בפתאומיות. מושב הנהג התרוקן והנהג נעלם כלא היה. הוא רץ מאוד מהר בשביל איש שמן שנראה מסומם.
בוב שלף את המצית מהכיס והפיל אותה על המזוודה של הצעיר.
"מה אתה עושה?" הצעיר שאל בשקט כשהוא הסתכל מסביב – מחוץ לחלונות שרר השחור של רחוב צדדי ריק מאדם. רק אורות האוטובוס הפרו את השממה האורבנית.
"תוריד את החליפה" בוב ציווה "...אז אני רוצה שתשרוף אותה ביחד עם המזוודה והארנק שלך" הוא חייך בניצחון.
הצעיר חייך בלחץ "שמע, אני מצטער על מקודם, בסדר? אני אתן לך חמש מאות, זה כל מה שיש לי אני נשבע! קח גם את השעון, הוא יקר. הוא שווה יותר מחמש מאות, ביחד יש לך—"
בוב קטע אותו בצחוק מוטרף "מה נראה לך?! אני לא רוצה את הכסף שלך! עכשיו תוריד את החליפה..."
בוב זז אחורה, כיוון את האקדח לראש של הצעיר.
הצעיר הביט בבוב בבעתה, הוא קם לאט מהמקום שלו והתחיל להוריד את העניבה ונתן למעיל של החליפה ליפול על המזוודה, הוא עמד והסתכל על בוב, מתנשם ומתנשף בכבדות.
"על מה אתה מסתכל? תמשיך, יש לך עוד חצי עבודה, ילד..." בוב אמר בהנאה.
הצעיר התכופף קדימה, קול משונה נפלט מבין השפתיים שלו. הוא נראה כאילו הוא עובר איזשהו התקף, בוב רק הסתכל עליו וצחק כשהתחילו העוויתות. לפני שבוב יכל לקלוט מה קורה, הצעיר התרחב, קורע דרך הבגדים שלו, משהו שנראה כמו פרווה פרץ מתוך העור שלו. צל מגודל הלך וכיסה את בוב ומחק את החיוך מהפרצוף שלו.
הסיגריה של בוב נפלה על הרצפה והוא התחיל לייבב כשהוא ראה את מה שראה. שיניים ענקיות ורעבות, פנים של סיוט, נהמות מבטיחות אבדון. בוב מצא את עצמו רץ בכל המהירות דרך המסדרון הצר של מושבי אוטובוס זולים, סוחט את ההדק של אקדח התופי שלו בהיסטריה בכיוון הדבר שזינק מאיפה שמקודם עמד נבך צעיר.
טפרים שחורים ומגודלים קרעו את האקדח מהיד של בוב וצבעו את אחד החלונות בפס אדום אלכסוני שחצה אותו והתחיל לנזול למטה. זה היה כאילו ג'קסון פולוק החליט להשאיר את העבודה האחרונה שלו באוטובוס הנטוש והשתמש בבוב בתור חומר גלם.
ירייה שנפלטה מהאקדח ניפצה את אחת המנורות וגרמה לה לרצד. רגע של אור והאימה האדומה שבוב התבוסס בה ורגע של חושך והאימה הנסתרת שדהרה לכיוונו שוב.
הפנים החיוורות של בוב נפגשו עם משענת של מושב, הוא הביט בבעתה בהשתקפות שלו ובמה שזינק לעברה בפראות. הוא הספיק ללחוש תחינה חרישית לפני שהחושך הגיע...
http://www.youtube.com/watch?v=UI3yKorifpY
תחינות נלחשות חרישית בחושך.
אצבעות נוטפות חורף מלטפות מחרוזת ומצמידות אותה למצח טרוד. אורות להבה קטנים מרצדים על גבי חלונות הזכוכית מעוטרי הקדושים.
בוב הרים את אחד הנרות והצמיד את הלהבה לקצה הסיגריה שלו, אז פנה ולקח את עצמו מחוץ לדלתות העץ הכבדות. הוא לא סחב איתו שום דבר כשנכנס, אבל בדרך החוצה הוא לקח איתו תריסר מבטים המומים.
ברחוב הוא חלף על פני כנופיית מסכים בגדלים שונים, דחוסים על גבי חלון הראווה של חנות אלקטרוניקה, כל המסכים מציגים את אותו הסנטור החייכן שמדבר הישר לצופה בקול אימהי, עם תנועות ידיים של רוכל ממולח.
בפינת הרחוב, מישהו עומד עם שלט מזהיר ומוכר ישועה בעבור עודף מהכיסים. בוב החליט להשאיר את העודף לעצמו וחלף על פני הקבצן, שבירך אותו בהבטחת מקומו בקומה התחתונה והבוערת של היקום. שלוליות החורף חייכו בחזרה אל בוב כשהוא חלף גם על פניהן.
החיוך הזחוח שלו התעקם קצת כשנכנס בו, כתף-אל-כתף, בחור צעיר בחליפה, עניבה ומזוודה, בלי "סליחה" – המבט הבהול על פניו של הצעיר שמיהר להמשיך לרוץ, העיד שהוא במרדף אחרי התכניות שלו. למרבה הצער, התכניות שלו יצאו מהתחנה לפני שהספיק לעלות עליהן. הצעיר לא וויתר, הוא רץ אחרי התכניות שלו ודפק על הדלת הסגורה שלהן – אבל הן נסעו מהר יותר מהריצה שלו והוא נאלץ לחזור לתחנה מתנשם ומתנשף, פנים אדומות.
בוב נכנס מתחת לסככת התחנה ותקע בצעיר מבט לא-משועשע. הצעיר לא שם לב אליו עד שבוב לא נשף את עשן המרלבורו שלו בפניו. הצעיר המחויט השתעל וזז אחורה, קלט את בוב במבט לחוץ ולרגע, מפגש המבטים וההבנה שהכתף שבו נכנס מקודם שייכת לבוב גררה רגע של שתיקה מביכה. בלי סליחות.
המבט המשועמם והציני על הפנים של בוב משדר תיעוב ושעמום בו-זמנית. המבט הלחוץ והבהול על הפנים של הצעיר משדר "בבקשה אל תפגע בי", כמו ארנב ממהר בלי מחילה.
למרבה המזל, תכנית ב' בדיוק נכנסה לתחנה ופתחה דלתות, הצעיר עלה בזריזות במדרגות ואחרי רשרוש מטבעות, נכנס פנימה לתוך הכוך החמים, הדביק והממונע שאפף אותו בביטחון פתאומי מהמבט של בוב. הוא התיישב במושב בודד וחייך באנחת רווחה. עכשיו כבר לא צריך לרוץ.
אבל בדיוק כשהדלתות עמדו להיסגר, בוב עצר אותן ועלה במדרגות לאט – הליכת יש-לו-זמן פנימה. הוא נעמד דווקא ליד הצעיר – חוסם אותו מלרדת - והעניק לו את המבט ממקודם. הצעיר הצטמק במקום וחיבק את המזוודה שלו כאילו הייתה מגן.
במשך השתיקה ששררה ביניהם, הצעיר קיווה שבוב ירד בתחנה הקרובה.
שמות של רחובות בשלטים ירוקים ליוו תערובת של צבעי לילה כהים בחלון לאורך הנסיעה. הצעיר לא היה מעוניין כל כך בנוף – הוא הסתכל בהשתקפות של בוב בחלון, השגיח עליו כל עצירה, האוטובוס הלך והתרוקן. קודם הזקנים נעלמו, אחר כך האישה השחורה שנראית כאילו לא ישנה יומיים, אז הגבר המבוגר שהריח כמו זיעה ובירה, אחר כך התיכוניסטים הרעשניים שישבו מאחורה.
אז זה היה רק הוא, בוב והנהג.
בוב תחב עוד סיגריה בפה ותקע את המבט שלו ימינה בצעיר המחויט, זה העיז להזיז את המבט שלו מהחלון והסתכל אל עבר הנהג.
"הוא לא יכול לעזור לך, חריאת קטן..." בוב לחש לו בחיוך מבעד לסיגריה. הצעיר המשיך להסתכל אל עבר הנהג בתחינה שקטה.
החיוך של בוב התמתח ודחס את הלחיים הלא-מגולחות שלו אחורנית, כמעט מפיל את הסיגריה, הוא דיבר דרכה ואפף את הבחור בעשן: "אף אחד לא ייקח בשבילך עכשיו סיכון והוא לא יכול לעזור לך. עכשיו זה רק אתה ואני, ילד, תסתכל איפה אנחנו – לא בשום מקום שאף אחד יהיה לו אכפת ממך..."
הצעיר לא ענה, הוא המשיך להסתכל על הנהג.
בוב קיבל את תשומת הלב שלו כששלף אקדח תופי קטן מכיס המעיל שלו ודרך אותו. "תסתכל עליי, חריאת קטן" הוא לחש.
הצעיר הביט בו בבהלה והניד בראש. "תראה..." הוא לחש, המצח שלו מתחיל לארח אגלי זיעה. "אני אתן לך מאה דולר אם תעזוב אותי ותרד עכשיו מהאוטובוס."
"לך תזדיין מאה דולר!" הוא צעק בתגובה. רגע של שתיקה שרר באוטובוס שנעצר בפתאומיות. מושב הנהג התרוקן והנהג נעלם כלא היה. הוא רץ מאוד מהר בשביל איש שמן שנראה מסומם.
בוב שלף את המצית מהכיס והפיל אותה על המזוודה של הצעיר.
"מה אתה עושה?" הצעיר שאל בשקט כשהוא הסתכל מסביב – מחוץ לחלונות שרר השחור של רחוב צדדי ריק מאדם. רק אורות האוטובוס הפרו את השממה האורבנית.
"תוריד את החליפה" בוב ציווה "...אז אני רוצה שתשרוף אותה ביחד עם המזוודה והארנק שלך" הוא חייך בניצחון.
הצעיר חייך בלחץ "שמע, אני מצטער על מקודם, בסדר? אני אתן לך חמש מאות, זה כל מה שיש לי אני נשבע! קח גם את השעון, הוא יקר. הוא שווה יותר מחמש מאות, ביחד יש לך—"
בוב קטע אותו בצחוק מוטרף "מה נראה לך?! אני לא רוצה את הכסף שלך! עכשיו תוריד את החליפה..."
בוב זז אחורה, כיוון את האקדח לראש של הצעיר.
הצעיר הביט בבוב בבעתה, הוא קם לאט מהמקום שלו והתחיל להוריד את העניבה ונתן למעיל של החליפה ליפול על המזוודה, הוא עמד והסתכל על בוב, מתנשם ומתנשף בכבדות.
"על מה אתה מסתכל? תמשיך, יש לך עוד חצי עבודה, ילד..." בוב אמר בהנאה.
הצעיר התכופף קדימה, קול משונה נפלט מבין השפתיים שלו. הוא נראה כאילו הוא עובר איזשהו התקף, בוב רק הסתכל עליו וצחק כשהתחילו העוויתות. לפני שבוב יכל לקלוט מה קורה, הצעיר התרחב, קורע דרך הבגדים שלו, משהו שנראה כמו פרווה פרץ מתוך העור שלו. צל מגודל הלך וכיסה את בוב ומחק את החיוך מהפרצוף שלו.
הסיגריה של בוב נפלה על הרצפה והוא התחיל לייבב כשהוא ראה את מה שראה. שיניים ענקיות ורעבות, פנים של סיוט, נהמות מבטיחות אבדון. בוב מצא את עצמו רץ בכל המהירות דרך המסדרון הצר של מושבי אוטובוס זולים, סוחט את ההדק של אקדח התופי שלו בהיסטריה בכיוון הדבר שזינק מאיפה שמקודם עמד נבך צעיר.
טפרים שחורים ומגודלים קרעו את האקדח מהיד של בוב וצבעו את אחד החלונות בפס אדום אלכסוני שחצה אותו והתחיל לנזול למטה. זה היה כאילו ג'קסון פולוק החליט להשאיר את העבודה האחרונה שלו באוטובוס הנטוש והשתמש בבוב בתור חומר גלם.
ירייה שנפלטה מהאקדח ניפצה את אחת המנורות וגרמה לה לרצד. רגע של אור והאימה האדומה שבוב התבוסס בה ורגע של חושך והאימה הנסתרת שדהרה לכיוונו שוב.
הפנים החיוורות של בוב נפגשו עם משענת של מושב, הוא הביט בבעתה בהשתקפות שלו ובמה שזינק לעברה בפראות. הוא הספיק ללחוש תחינה חרישית לפני שהחושך הגיע...
http://www.youtube.com/watch?v=UI3yKorifpY
