לחימה מול אומץ.
ירושלים, תש``ח. העיר העתיקה מבוצרת, מכותרת. אין יוצא ואין בא. החומות האלו שמסמלות את הקדושה, הפכו לגיטו שהולך ומצטמצם על יושביו. מאחורי בתי מחסה, אותה שכונה שבנה רוטשילד לעניי ירושלים. יושבת אשה לא מבוגרת בוהה באויר ובידה תינוק. רעש חריקת צירים בדלת הישנה. מי זה? היא שואלת לא מסובבת ראשה אל הנכנס. הגבר שנכנס המכיר את עוורונה לא מופתע. ``מפקד הכוחות`` הוא עונה. ``אישרת את הבקשה.`` היא קובעת בתחינה. הוא משפיל עיניו לא מסתכל לכיוונה ומפטיר ``חלקית``. ``מה הכונה?`` היא שואלת, היד האוחזת בתינוק רועדת. ``ניסים נשאר איתנו, אין לו מחליף``. ``אבל יש לי רק 4 ילדים ובעלי נפטר, הוא רק בן 9. במה הוא מועיל? הוא אפילו לא ילדי הגדול.`` היא מנסה לשנות את רוע הגזירה, לא ציפתה לתשובה כזאת. ``ניסים נשאר. זאת ההחלטה. את ושלושת ילדייך תוכלו לצאת דרך שער ציון בשבוע הבא. על ניסים אי אפשר לוותר``. הזר סיים את דברו הרים בכבדות את נשקו ויצא מן הבית. לא הייתה לו ברירה. מי כמו ניסים מכיר את סמטאות הרובע כאת כף ידו? למי עוד ישנה היכולת להופיע עם חיוך ומכתב לעמדה בקו האש. לא! אסור לחשוב על האנשים, רק על הקרב וניסים חייל כמו כולם. למחרת, ``ניסים, תעלה לעמדה הצפון מערבית עם המכתב הזה``, וניסים מחייך מחליק את המכתב לכיסו, ורץ. דווקא שקט היום שום פצצה לא נופלת, כמו לפני המלחמה. הוא מגיע לעמדה מתלבט אמא גרה בקומה מתחת לעמדה. אבל המכתב אולי חשוב בחזור יקפוץ לבקר. כבר יומיים לא היה כאן. בעמדה שקט. שני בחורים, נשקים ושקי חול. ניסים משתוקק להציץ אל ביתו הקודם שכבר נכבש על ידי הערבים הוא מרים ראשו מעל לשקי החול וכבר מזהה את מבני הר הצופים. כאשר הוא מזהה גוף באויר ופתאום שקט, חושך. נהריה, תשס``ו. חלון נפתח אל תוך הדממה הזאת. לו רק היה תייר מגיע לכאן ושומע שזאת עיר היה מתפוצץ מצחוק. רעות נושמת אויר מלא חופניים. מאז ומתמיד אהבה את העיר הזו ופתאום העיר האהובה ריקה. היא מסתכלת אל הים במחשבה האירונית, חבל שלא בנו ממ``דים בחוף. חופש גדול- גלידה, ים, טיולים, חברים. ובמקום זה נאלצה לעזוב את חדרה לממ``ד עם מחשב. היא יוצאת מהחדר לכיוון פינת האוכל. מיטה מתקפלת פרושה על הרצפה, מעידה שגם חדר ההורים אינו מוגן מן הטילים האלו. ושוב אזעקה, והריצה לחדר. מדליקים מהר טלויזיה, יש נפגעים? לא? איפה הפעם? צפת? ופתאום פיצוץ אדיר, כתבנו לעייניני חול באפריקה, שהפך במלחמה לשליחנו המיוחד לנהריה פורץ לשידור בדיווח, בגרון ניחר, על נפילה. מנסים לזהות מיקום לפי הרקע. זה הגן ליד הים, אבא קופץ ראשון. לא, זה ליד הרכבת, אומרת רעות. לו יכלה היתה נפגשת עם חברות, יורדת לסניף. יום שלישי היום. אבל כל החברות נסעו, והסניף לא פעיל. עקב המצב. רעות חוזרת למחשב לעוד שיטוט לא מועיל. מתי כבר תגמר המלחמה הארורה הזאת... ד``א ניסים הוכר כחלל צה``ל הצעיר ביותר אי פעם.
ירושלים, תש``ח. העיר העתיקה מבוצרת, מכותרת. אין יוצא ואין בא. החומות האלו שמסמלות את הקדושה, הפכו לגיטו שהולך ומצטמצם על יושביו. מאחורי בתי מחסה, אותה שכונה שבנה רוטשילד לעניי ירושלים. יושבת אשה לא מבוגרת בוהה באויר ובידה תינוק. רעש חריקת צירים בדלת הישנה. מי זה? היא שואלת לא מסובבת ראשה אל הנכנס. הגבר שנכנס המכיר את עוורונה לא מופתע. ``מפקד הכוחות`` הוא עונה. ``אישרת את הבקשה.`` היא קובעת בתחינה. הוא משפיל עיניו לא מסתכל לכיוונה ומפטיר ``חלקית``. ``מה הכונה?`` היא שואלת, היד האוחזת בתינוק רועדת. ``ניסים נשאר איתנו, אין לו מחליף``. ``אבל יש לי רק 4 ילדים ובעלי נפטר, הוא רק בן 9. במה הוא מועיל? הוא אפילו לא ילדי הגדול.`` היא מנסה לשנות את רוע הגזירה, לא ציפתה לתשובה כזאת. ``ניסים נשאר. זאת ההחלטה. את ושלושת ילדייך תוכלו לצאת דרך שער ציון בשבוע הבא. על ניסים אי אפשר לוותר``. הזר סיים את דברו הרים בכבדות את נשקו ויצא מן הבית. לא הייתה לו ברירה. מי כמו ניסים מכיר את סמטאות הרובע כאת כף ידו? למי עוד ישנה היכולת להופיע עם חיוך ומכתב לעמדה בקו האש. לא! אסור לחשוב על האנשים, רק על הקרב וניסים חייל כמו כולם. למחרת, ``ניסים, תעלה לעמדה הצפון מערבית עם המכתב הזה``, וניסים מחייך מחליק את המכתב לכיסו, ורץ. דווקא שקט היום שום פצצה לא נופלת, כמו לפני המלחמה. הוא מגיע לעמדה מתלבט אמא גרה בקומה מתחת לעמדה. אבל המכתב אולי חשוב בחזור יקפוץ לבקר. כבר יומיים לא היה כאן. בעמדה שקט. שני בחורים, נשקים ושקי חול. ניסים משתוקק להציץ אל ביתו הקודם שכבר נכבש על ידי הערבים הוא מרים ראשו מעל לשקי החול וכבר מזהה את מבני הר הצופים. כאשר הוא מזהה גוף באויר ופתאום שקט, חושך. נהריה, תשס``ו. חלון נפתח אל תוך הדממה הזאת. לו רק היה תייר מגיע לכאן ושומע שזאת עיר היה מתפוצץ מצחוק. רעות נושמת אויר מלא חופניים. מאז ומתמיד אהבה את העיר הזו ופתאום העיר האהובה ריקה. היא מסתכלת אל הים במחשבה האירונית, חבל שלא בנו ממ``דים בחוף. חופש גדול- גלידה, ים, טיולים, חברים. ובמקום זה נאלצה לעזוב את חדרה לממ``ד עם מחשב. היא יוצאת מהחדר לכיוון פינת האוכל. מיטה מתקפלת פרושה על הרצפה, מעידה שגם חדר ההורים אינו מוגן מן הטילים האלו. ושוב אזעקה, והריצה לחדר. מדליקים מהר טלויזיה, יש נפגעים? לא? איפה הפעם? צפת? ופתאום פיצוץ אדיר, כתבנו לעייניני חול באפריקה, שהפך במלחמה לשליחנו המיוחד לנהריה פורץ לשידור בדיווח, בגרון ניחר, על נפילה. מנסים לזהות מיקום לפי הרקע. זה הגן ליד הים, אבא קופץ ראשון. לא, זה ליד הרכבת, אומרת רעות. לו יכלה היתה נפגשת עם חברות, יורדת לסניף. יום שלישי היום. אבל כל החברות נסעו, והסניף לא פעיל. עקב המצב. רעות חוזרת למחשב לעוד שיטוט לא מועיל. מתי כבר תגמר המלחמה הארורה הזאת... ד``א ניסים הוכר כחלל צה``ל הצעיר ביותר אי פעם.
