Hell is beige
New member
לחיי ההתחלה החדשה
לחיי ההתחלה החדשה
עוד תקופה של דיכאון, עוד פעם, תוקף, הורס, משמיד... את כל מה שבניתי במשך חודשים ארוכים מאז הפעם האחרונה... את האגו המשוחזר שלי, את הליבידו המדוכא שלי, את ההערכה העצמית המרוסקת שלי, שהתנפצו להם שוב אחרי חודשים של ניסיונות התאחות, שלא היו כל כך לשווא... עד עכשיו. ומה לעשות שדיכאון בא בזמן הכי לא צפוי. כמו בסיפור שלי. היה לי טוב, היו לי חברים, היתה לי חברה, היו לי ציונים בסדר והכי חשוב, היתה לי המוסיקה שלי. מיתרי הברזל שלי שעליהם כל כך אהבתי לפרוט, להשמיע עליהן מלודיות הישר מראשי על ידי, מנגינות מופלאות אשר נשמעות בפעם הראשונה והאחרונה. אך לא היה לי איכפת... כי המוסיקה היתה, ועדיין היא, בנשמה שלי. ורק מה שבנשמה יכול להביא דיכאון אמיתי. לא, הדיכאון לא בא כשהחברה שלי זרקה אותי. הוא בא אחרי זה, בויכוח עם ההורים שלי. ``אתה לא הולך זה סופי!`` היתה התשובה האחרונה. יכולתי לחלום על ללכת ללמוד מוסיקה בתיכון. כי כל המשפחה חשבה שאין לזה עתיד, כולם פסלו אותי מראש. אמרו לי ש``תלך להיי טק, יש לך ראש טוב למחשבים ושם מקבלים כסף כמו סוכריות``. ריב עם כל המשפחה שלי, שכולם אמרו את אותו הדבר ורק אני אמרתי ההפך. הם בכלל לא התחשבו במה שאני רוצה, בשבילם כל מה שחשוב זה כסף, ואפילו כשזה נוגע לחיים שלי ולא לשלהם. בכל מקרה, נחזור לסיפור שלי. היה לי איזה חבר אחד בשם אריאל, מהכיתה המקבילה. מראה ארצי ישראלי באופן רציני. גבוה, קוצים, כרס, מה לא? שפה ישראלית לגמרי, בלי שום טיפת מבטא. קשה להאמין שלפני שלוש שנים הוא עלה מרוסיה ולא ידע מילה עברית... על כל פנים, אני לימדתי אותו לנגן בגיטרה. אריה הזה, יש לו חוש לאנשים, ישר ראה שאני מדוכא. פעם אחת הוא בא אלי ואומר לי ``אתה נראה לי קצת מתוח, יש לי משהו שירגיע אותך. רוצה לנסות?``. לי לא היה ממש איכפת אז עניתי בחיוב להצעה שלו. לא ידעתי מה הקטע וגם לא היה לי כוח לנחש... פשוט הלכתי עם זה. הוא לקח איזה תיק, שם בו משהו; הוא לא נתן לי לראות מה זה והלכנו לשבת בפארק מרום נווה, תמיד ריק שם בלילה. הוא הוציא משהו מהתיק שלו. שני חתיכות נייר וקופסת גפרורים. הוא הביא חשיש... הוא פתח את הקופסא, הוציא את החומר, סידר אותו יפה בג`וינט, הוציא את כל הכדוריות וגלגל. הוא חזר על התהליך פעמיים. לקחתי את הג`וינט והדלקתי, בלי לחשוב על זה בכלל. מה כבר היה לי להפסיד. ככה זה כשאתה בדיכאון, אתה לא שולט בעצמך ועושה מה בראש שלך, למה? כי כשלא איכפת לך מכלום אז גם לא איכפת לך מעצמך... הדיכאון מחשיך את הכל וההגיון הסדיר לא קיים יותר, בשום אופן שאפשר לחשוב עליו לפחות. להפסיק להתגלח, להתקלח ולהסתרק הופך לנורמה כי כשאתה בדיכאון לא איכפת לך מה אומרים עליך אז אתה טבעי גם מזניח את עצמך. ואז מתי שהוא לא איכפת לך גם מעצמך... וזה מגיע לרמות שאתה עושה מעשים שבדרך כלל בחיים לא היית עושה; כמו שאני עשיתי. איזה מסטולים היינו. ככה כשהסטלה עלתה לנו לראש השתוללנו. כמה שזה היה מלאכותי, הרגשתי שמח, ובאמת. הרגשת איך כל העולם הופך לטוב יותר. היה לי ברור שזה הכל סתם אשליה אבל לא היה לי איכפת. היו רגעים שאפילו שחכתי מה זה דיכאון. זה היה כל כך טוב. אבל כל כך רע. יום אחד אני מוצא את עצמי שוכב על הגב באמצע הפארק עם כאב ראש עצום, אריאל מעלי. זכרתי במעורפל שקנינו קופסא והלכנו לפארק לחגוג. הוא אמר לי שעל הסטלה נפלתי ודפקתי את הראש בסף אבן. שמתי את היד על הראש והרגשתי צריבה חזקי, הזזתי אותה מהכאב וראיתי עליה דם. כל היד שלי היתה מכוסה בדמי שלי. הייתי בפאניקה. חשבתי שאני הולך למות. שיתפסו אותי, שיכניסו אותנו לכלא לנוער. ואז פתום התחלתי לצחוק. הבנתי הכל, שמתי לב שאיכפת לי מעצמי, זה הכה כמו ברק, הדיכאון עבר!!! בעזרת אריאל קמתי והלכתי לברזייה לשטוף את הפצע הפתוח. הלכתי היתה חיטאתי אותו וחבשתי אותו. אבל זה לא הסוף, זאת רק ההתחלה של תקופה חדשה. הבנתי שדיכאון זה לא מצב שבו לא איכפת לך מעצמך, אין מצב כזה. המצב הזה הוא רק אשליה של אנשים שמחפשים תדמית, כמוני, שבתת מודע כל מה שרציתי היה טיפת תשומת לב חיובית ואם הייתי מקבל אותה שום דבר לא היה קורה. אם רק אנשים היו מבינים את זה, היו מגיעים להארה שאני הגעתי עליה, אז אולי העולם היה יכול להיות יותר טוב בקצת. אחרי התקרית הזאת לקחתי את עצמי בידיים. חזרתי לנורמה. הפכתי להיות שוב בן אדם!!!
לחיי ההתחלה החדשה
עוד תקופה של דיכאון, עוד פעם, תוקף, הורס, משמיד... את כל מה שבניתי במשך חודשים ארוכים מאז הפעם האחרונה... את האגו המשוחזר שלי, את הליבידו המדוכא שלי, את ההערכה העצמית המרוסקת שלי, שהתנפצו להם שוב אחרי חודשים של ניסיונות התאחות, שלא היו כל כך לשווא... עד עכשיו. ומה לעשות שדיכאון בא בזמן הכי לא צפוי. כמו בסיפור שלי. היה לי טוב, היו לי חברים, היתה לי חברה, היו לי ציונים בסדר והכי חשוב, היתה לי המוסיקה שלי. מיתרי הברזל שלי שעליהם כל כך אהבתי לפרוט, להשמיע עליהן מלודיות הישר מראשי על ידי, מנגינות מופלאות אשר נשמעות בפעם הראשונה והאחרונה. אך לא היה לי איכפת... כי המוסיקה היתה, ועדיין היא, בנשמה שלי. ורק מה שבנשמה יכול להביא דיכאון אמיתי. לא, הדיכאון לא בא כשהחברה שלי זרקה אותי. הוא בא אחרי זה, בויכוח עם ההורים שלי. ``אתה לא הולך זה סופי!`` היתה התשובה האחרונה. יכולתי לחלום על ללכת ללמוד מוסיקה בתיכון. כי כל המשפחה חשבה שאין לזה עתיד, כולם פסלו אותי מראש. אמרו לי ש``תלך להיי טק, יש לך ראש טוב למחשבים ושם מקבלים כסף כמו סוכריות``. ריב עם כל המשפחה שלי, שכולם אמרו את אותו הדבר ורק אני אמרתי ההפך. הם בכלל לא התחשבו במה שאני רוצה, בשבילם כל מה שחשוב זה כסף, ואפילו כשזה נוגע לחיים שלי ולא לשלהם. בכל מקרה, נחזור לסיפור שלי. היה לי איזה חבר אחד בשם אריאל, מהכיתה המקבילה. מראה ארצי ישראלי באופן רציני. גבוה, קוצים, כרס, מה לא? שפה ישראלית לגמרי, בלי שום טיפת מבטא. קשה להאמין שלפני שלוש שנים הוא עלה מרוסיה ולא ידע מילה עברית... על כל פנים, אני לימדתי אותו לנגן בגיטרה. אריה הזה, יש לו חוש לאנשים, ישר ראה שאני מדוכא. פעם אחת הוא בא אלי ואומר לי ``אתה נראה לי קצת מתוח, יש לי משהו שירגיע אותך. רוצה לנסות?``. לי לא היה ממש איכפת אז עניתי בחיוב להצעה שלו. לא ידעתי מה הקטע וגם לא היה לי כוח לנחש... פשוט הלכתי עם זה. הוא לקח איזה תיק, שם בו משהו; הוא לא נתן לי לראות מה זה והלכנו לשבת בפארק מרום נווה, תמיד ריק שם בלילה. הוא הוציא משהו מהתיק שלו. שני חתיכות נייר וקופסת גפרורים. הוא הביא חשיש... הוא פתח את הקופסא, הוציא את החומר, סידר אותו יפה בג`וינט, הוציא את כל הכדוריות וגלגל. הוא חזר על התהליך פעמיים. לקחתי את הג`וינט והדלקתי, בלי לחשוב על זה בכלל. מה כבר היה לי להפסיד. ככה זה כשאתה בדיכאון, אתה לא שולט בעצמך ועושה מה בראש שלך, למה? כי כשלא איכפת לך מכלום אז גם לא איכפת לך מעצמך... הדיכאון מחשיך את הכל וההגיון הסדיר לא קיים יותר, בשום אופן שאפשר לחשוב עליו לפחות. להפסיק להתגלח, להתקלח ולהסתרק הופך לנורמה כי כשאתה בדיכאון לא איכפת לך מה אומרים עליך אז אתה טבעי גם מזניח את עצמך. ואז מתי שהוא לא איכפת לך גם מעצמך... וזה מגיע לרמות שאתה עושה מעשים שבדרך כלל בחיים לא היית עושה; כמו שאני עשיתי. איזה מסטולים היינו. ככה כשהסטלה עלתה לנו לראש השתוללנו. כמה שזה היה מלאכותי, הרגשתי שמח, ובאמת. הרגשת איך כל העולם הופך לטוב יותר. היה לי ברור שזה הכל סתם אשליה אבל לא היה לי איכפת. היו רגעים שאפילו שחכתי מה זה דיכאון. זה היה כל כך טוב. אבל כל כך רע. יום אחד אני מוצא את עצמי שוכב על הגב באמצע הפארק עם כאב ראש עצום, אריאל מעלי. זכרתי במעורפל שקנינו קופסא והלכנו לפארק לחגוג. הוא אמר לי שעל הסטלה נפלתי ודפקתי את הראש בסף אבן. שמתי את היד על הראש והרגשתי צריבה חזקי, הזזתי אותה מהכאב וראיתי עליה דם. כל היד שלי היתה מכוסה בדמי שלי. הייתי בפאניקה. חשבתי שאני הולך למות. שיתפסו אותי, שיכניסו אותנו לכלא לנוער. ואז פתום התחלתי לצחוק. הבנתי הכל, שמתי לב שאיכפת לי מעצמי, זה הכה כמו ברק, הדיכאון עבר!!! בעזרת אריאל קמתי והלכתי לברזייה לשטוף את הפצע הפתוח. הלכתי היתה חיטאתי אותו וחבשתי אותו. אבל זה לא הסוף, זאת רק ההתחלה של תקופה חדשה. הבנתי שדיכאון זה לא מצב שבו לא איכפת לך מעצמך, אין מצב כזה. המצב הזה הוא רק אשליה של אנשים שמחפשים תדמית, כמוני, שבתת מודע כל מה שרציתי היה טיפת תשומת לב חיובית ואם הייתי מקבל אותה שום דבר לא היה קורה. אם רק אנשים היו מבינים את זה, היו מגיעים להארה שאני הגעתי עליה, אז אולי העולם היה יכול להיות יותר טוב בקצת. אחרי התקרית הזאת לקחתי את עצמי בידיים. חזרתי לנורמה. הפכתי להיות שוב בן אדם!!!