לחיים שלי...הפעם האחרונה שדיברנו הייתה ביום שלישי,בשעה 20:31 סיימנו לדבר וזוהי הייתה השיחה האחרונה מאז. אתמול חיכיתי לטלפון,ספרתי את השעות,הדקות והשניות אך לא התקשרת... ידעתי שאת בבית חולים עם אחותך אז לכן אני לא התקשרתי,הייתי בטוחה שתגיעי לבית תתקשרי. השעות חלפו להם ואז רק שמתי לב,כשהגיע השעה 8 וחצי בערב שחלפו להם 24 שעות... הרגשתי רע,כאב לי,התגעגעתי, בכיתי וצרחתי אבל זה לא עזר. הכאב לא פחת והדמעות לא חדלו,רק הלב אותות סימני תהיה והוא עדיין ממשיך לחכות לתשובה. אני לא יודעת מה קרה,אני לא אוהבת לשפוט אנשים בלי לדעת באמת מה היה, אז ישבתי לי אתמול במיטה,חנוקת דמעות,מלאת קנאה, והתחלתי לחשוב על סיבות,למה לא התקשרת. 1.או שאת כועסת עליי 2.או שבגלל שהגעתי לבית חולים עם מכנס אבא שלך כועס ואת לא יכולה לדבר 3.או שכמו תמיד,את עסוקה בכל מיני דברים. ניסיתי לראות טלויזיה, לשמוע מוזיקה, להתקלח בשקט אבל לא יכולתי! רק בכיתי,והלב שלי בכה יחד איתי. זה היה לי קשה לא לדבר איתך, וגם קשה לחשוב על לנתק את הקשר. אוליי באמת "עדיף כלום מכמעט"- אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה,או מה אני עושה, אני מרגישה אלייך כזאתי אהבה שאני כבר לא יודעת איך להתמודד עם עוצמה כזאת של אהבה. לפעמים אני כל כך כועסת שמתחשק לי להתקשר ולנתק את הקשר, ולא יהיה אכפת לי אם תבכי. את פשוט שונה,שונה ממני זה כמו שני חלקים שפשוט אין ביניהם התאמה. אני לא יודעת... האם מספיקה רק אהבה? אני כבר לא יודעת כלום, אני רק יודעת שפעם,ניסיתי להתגבר עלייך ולא הצלחתי,גם ניסיתי להבין למה אלוהים נתן לי אותך אבל כמעט ולא נותן לי "להשתמש בך" . זה ברור שאת "שם" אבל זה כבר לא מספיק... אני כבר לא יודעת מי אני, זה כמו תקליט שחוזר על עצמו. והזמן חולף ואני רק יותר מתגעגעת,והאהבה יותר גוברת וכלום לא נעלם. ואני לא יודעת אם לכעוס יותר,או לאהוב יותר... אני לא יודעת למה אני מקנא בחברה הזאת שלך, אני לא יודעת אם אני מאמינה לך כבר כשאת אומרת "אני אוהבת אותך" או "אני מתגעגעת" אני כבר לא יודעת כלום. ואני רק רוצה להיות איתך.... זה הכל. אמרתי לך כבר שבנסיבות אחרות זה היה שונה,אבל זה לא. אז אני רק אמשיך לחלום.לא רוצה להאשים אותך,כי אני לא יודעת אם יש על מה, אני רק רוצה אותך שלי,ולא אכפת לי מכלום. זאת לא הבעיה שלי שהכל התחיל אי שם לפניי כמעט 6 שנים... ומאז זה כאילו תקוע, כי אני רק רוצה לחזור לעבר, אבל אי אפשר. ושאני שואלת אותך אם זה גם מה שאת עושה את אומרת שיש להניח לעבר. אני תמיד כועסת עלייך כי את עוצרת לי את החלומות במקום לשתף פעולה,אבל אין לי ברירה. אני מנסה לעצור בעדי מלחשוב על העבר ועל העתיד אבל זה קשה... לפעמים נראה לי שאני סתם בשבילך, כנראה שאני טועה. אני יותר שאני כפייתית, ואני תמיד רוצה לדבר איתך לא משנה כמה,לא משנה מתי, ואני לא מבינה שאת לא תמיד יכולה, וזאת הבעיה... זה יכול להיות שאני אשמה,שרוצה הכל,תמיד ומיד. שאני חושבת כל מיני דברים בלי בסיס. אבל בכל זאת,אני לא מבינה למה אני מרגישה כ"כ רע, באמת רע כזה לא היה לי כבר יותר מחודשיים וחצי. אמרתי שכשאת חזרת לפנימייה אחרי החופש הגדול הרגשתי בסדר, ועכשיו אלוהים מחזיר לי על זה, כאילו שנועדתי לסבול. אני אוהבת אותך... ואוליי זה העונש שלי, כמה עוד אפשר לאהוב? כמה משוגעת, אני לוקחת את הפלאפון לכל מקום, בודקת שיחות שלא נענו כל דקה, מחכה ומחכה. כנראה שאת לא יודעת מזה עבורי לאהוב אותך ככה, אוליי בענייך זה נראה כמובן מאליו, אוליי אני רק עוד סתם חברה, אבל לא ככה אני מרגישה! כמו שאוהבים חבר, בעל ככה אני מרגישה! לא כמו שאוהבים אחות,חברה או ידידה. לא ככה... "I'm so hollow, baby"-זה מה שאני יכולה להגיד!