לחיות בארון מתים
היי, אני חדשה פה וראיתי שאפשר לפרסם פה סיפורים ולקבל ביקורת. אשמח אם תבקרו את הסיפור שלי. לחיות בארון מתים: אופרי נטלה בזה הרגע את הכדור האחרון בקופסת הכדורים, הכדור השלושים וארבע לפי ספירתה. אילנית אימה נכנסה אל החדר ומצאה את ביתה מחוסרת ההכרה שוכבת על המיטה ראשה הפוך, פניה מיוזעות, עיניה הכחולות כבויות, סגורות, ראשה העגול והבהיר חיוור עוד יותר משהיה קודם לכן, שפתיה האדומות הפכו כמעט כחולות, גופה הרזה , הצנום, העדין נשכב על המיטה חסר כל אפשרות לזוז , הילדה היפה שלה שוכבת כעט חסרת כוח ובחצי דרכה אל העולם הבא. האם החלה צורחת בפחד, הזמינה אמבולנס שלמזלה הגיע דקות ספורות לאחר השיחה. אופרי התעוררה בבית החולים, הוריה לצידה, הם נראו כל כך מודאגים "למה עשית את זה?!" שאלה האם בקול כועס "מה כבר רע לך?" "הוא...הוא עזב אותי אימא, הוא נפרד ממני!" גמגמה אופרי, רועדת מקור או מפחד. "יש לך משפחה תומכת שאוהבת אותך, אלפי חברות, את יפה , מוכשרת, חכמה, את צעירה! כל החיים עוד לפנייך, את רק בת חמש עשרה! אני לא מבין למה את עושה דברים כל כך טיפשיים!" אמר האב, לא מרפה, כאילו לא שמע את ההסבר שנתנה מספר שניות קודם לכן. "צאו החוצה, הילדה צריכה לנוח" אמרה האחות קוטעת את שיחתם, רק עכשיו כשהוריה עזבו את החדר היא שמה לב לנערה המופתעת ששכבה במיטה הסמוכה למיטתה, מלבד שתי הבנות והאחות החדר הלבן היה ריק. "איך את מרגישה?" שאלה האחות את הנערה. "בסדר, ברוך השם בסדר" ענתה הנערה המחויכת. לאחר שיחה קצרה שניהלו פנתה האחות לאופרי "ואיך את?" שאלה בעודה מציצה ברשימת הבדיקות שעברה באותו היום. "בסדר" ענתה אופרי מחייכת חיוך צבוע. "אתן בוודאי עייפות, אני אצא ואתן לכן לנוח קצת" אמרה האחות והתקדמה לכיוון הדלת "בדיקת הדם שלך נעמה תהיה לקראת שעה חמש" הוסיפה האחות ויצאה מהחדר. שעה תמימה שכבו הנערות חסרות המעש בשקט, לא העזו לדבר זו אל זו, מין קיר שקוף הפריד בניהן. "איך את מרגישה?" שאלה הנערה שכנראה שמה נעמה לבסוף , מחייכת חיוך רחב חושף שיניים. "בסדר" חזרה על עצמה אופרי "ואת?" "מצוין" ענתה "למה את פה?" שוב שררה דממה של כמה רגעים, אופרי לא הכירה את נעמה הזו ולא הייתה בטוחה אם לחשוף את הסיבה לאשפו בבית החולים, מצד שני היא הייתה זקוקה לשחרור, לשיחה שבה תוכל לפתוח את הלב ולדבר מילים כנות. הנערות החלו מדברות, אופרי הופתעה כל כך מהאופטימיות של נעמה, מהאהבה שלה לזולת, מהמשיכה שלה לטבע, לחיים. "כמה זמן את פה?" שאלה אופרי. "קרוב לשנה וחצי לסירוגין" ענתה נעמה חיוכה לא נעלם. אופרי הופתעה כל כך "למה?" "אני חולת לוקמיה, אומנם כמעט התגברי על המחלה אבל אני צריכה השתלת מח עצם בדחיפות." "את חולת סרטן?" אופרי שכחה את נימוסיה, היא הייתה כל כך מופתעת ולא ניסתה להסתיר זאת. "כן" ענתה נעמה, נראה היה שהייתה רגילה למבטי רחמים אלו. במשך כל אותו היום דיברו הבנות ללא הפסקה, כמעט על כל נושא בעולם, הן הפכו לחברות של ממש. כשהתעוררה אופרי בבוקר שלמחרת גילתה להפתעתה שנעמה לא נמצאת לידה "כנראה עברה חדר" חשבה לעצמה. האחות נכנסה אל החדר "איך את מרגישה?" שאלה. "בסדר" ענתה "איפה נעמה?". "עברה למחלקה אחרת" האחות ענתה. "רצינו לעשות לך בדיקה להתאמת מח עצם לאחד החולים פה, לא חסרים חולים שתוכלי לעזור להם. הוריך הסכימו להוסיף אותך לרשימת התורמים הבינלאומית." אמרה האחות "זו בדיקה קטנה ותוכלי להציל אדם ממות." אופרי נכנסה אל חדר הבדיקות, ולאחר כחצי שעה יצאה "תודה" נשמע קול האחות מאחוריה. באותו יום שוחחה עם משפחתה "מחרתיים תוכלי לחזור הביתה, עוד יומיים יגמר הסבל שלך פה" אמרה האם וחיבקה את ביתה חיבוק אוהב. "אפשר להפריע לכם?" שאל הרופא "יש לי שיחה די חשובה איתכם." הרופא החל להסביר על חשיבותו של מח העצם, על כך שהוא עוזר ללב לספק דם, היה משהו לא מובן על צבע צהוב ואדום ועל כך שחולי הסרטן יכולים למות אם לא יתרמו להם מעט תאים שגם ככה מתרבים. "30% מחולי הלוקמיה והסרטן מקבלים את מח העצם ממשפחתם והשאר אבוד, הסיכויים למצוא התאמה בין שני אנשים שהם לא קרובי משפחה, סיכויים קלושים וחסרי תקווה." הרופא נעצר, מחכה לתגובת של אחד מבני המשפחה אך לא זכה לקבל אחת כזו. "בכל אופן, קרה נס! לבתכם יש מח עצם מתאים במדויק לחולה צעירה מבית החולים." הוסיף הרופא "נשמח אם היא תוכל להציל את אותה נערה, נעמה הקטנה מחכה כבר שנה לתרומה זו." "נעמה?!" שאלה אופרי בתימהון "זו שהייתה פה אתמול?". "כן, אתן מכירות?" שאל הרופא "בכל אופן" המשיך לא מחכה לתשובה "הטיפול ימשך 5 ימים , זריקה אחת או 2 ביום ותוך פחות משבוע את בבית. נעמה תעבור טיפולי כימותרפיה והקרנות ותקבל את התאים ממך." "אני אצטרך לקבל זריקות?" שאלה אופרי חוזרת על דברי הרופא. "כן" ענה לה. "נחשוב על זה" אמר האב. במשך כל אותו לילה התהפכה אופרי במיטתה 'לעבור זריקות, בדיקות ועוד שבוע בבית החולים בשביל ילדה שאני בקושי מכירה?' חשבה לעצמה. כל היום שלמחרת עבר בשיחות על נעמה, כמה אופטימית ונחמדה הילדה הזו, ילדה מקסימה שתשמח לחיות שוב כמו פעם. אופרי המפוחדת לא רצתה לעבור את כל זה, שלושה ימים ושתי לילות חשבה על התרומה ההיא, התרומה שלא הניחה לה. בסופו של דבר ניגשה לחדרו של הרופא הראשי "אני מסכימה לתת את התרומה" היא אמרה לו. הרופא נראה מבולבל "איזו תרומה?" שאל אותה. "תרומה לנעמה, חולת הלוקמיה שישנה איתי לילה אחד ועברה למחלקה אחרת." פירטה אופרי. הרופא המופתע לא יכול היה לדבר. "אני מבינה שלקח לי הרבה זמן, אני מתנצלת זו לא הייתה הכוונה שלי, אני אעבור זריקות וטיפולים, העיקר שתצילו אותה." המשיכה אופרי, מנסה לנמק ולהסביר. "ילדה, אני לא חושב שתוכלי לעזור לנעמה." אמר הרופא "אוכל , אוכל! אני אוכל!" אמרה אופרי בכעס. "ילדה, נעמה נפטרה אתמול ב12:30 בערך." אמר הרופא בקול רך. זהו, אשמח אם תגיבו עליו. יעל
היי, אני חדשה פה וראיתי שאפשר לפרסם פה סיפורים ולקבל ביקורת. אשמח אם תבקרו את הסיפור שלי. לחיות בארון מתים: אופרי נטלה בזה הרגע את הכדור האחרון בקופסת הכדורים, הכדור השלושים וארבע לפי ספירתה. אילנית אימה נכנסה אל החדר ומצאה את ביתה מחוסרת ההכרה שוכבת על המיטה ראשה הפוך, פניה מיוזעות, עיניה הכחולות כבויות, סגורות, ראשה העגול והבהיר חיוור עוד יותר משהיה קודם לכן, שפתיה האדומות הפכו כמעט כחולות, גופה הרזה , הצנום, העדין נשכב על המיטה חסר כל אפשרות לזוז , הילדה היפה שלה שוכבת כעט חסרת כוח ובחצי דרכה אל העולם הבא. האם החלה צורחת בפחד, הזמינה אמבולנס שלמזלה הגיע דקות ספורות לאחר השיחה. אופרי התעוררה בבית החולים, הוריה לצידה, הם נראו כל כך מודאגים "למה עשית את זה?!" שאלה האם בקול כועס "מה כבר רע לך?" "הוא...הוא עזב אותי אימא, הוא נפרד ממני!" גמגמה אופרי, רועדת מקור או מפחד. "יש לך משפחה תומכת שאוהבת אותך, אלפי חברות, את יפה , מוכשרת, חכמה, את צעירה! כל החיים עוד לפנייך, את רק בת חמש עשרה! אני לא מבין למה את עושה דברים כל כך טיפשיים!" אמר האב, לא מרפה, כאילו לא שמע את ההסבר שנתנה מספר שניות קודם לכן. "צאו החוצה, הילדה צריכה לנוח" אמרה האחות קוטעת את שיחתם, רק עכשיו כשהוריה עזבו את החדר היא שמה לב לנערה המופתעת ששכבה במיטה הסמוכה למיטתה, מלבד שתי הבנות והאחות החדר הלבן היה ריק. "איך את מרגישה?" שאלה האחות את הנערה. "בסדר, ברוך השם בסדר" ענתה הנערה המחויכת. לאחר שיחה קצרה שניהלו פנתה האחות לאופרי "ואיך את?" שאלה בעודה מציצה ברשימת הבדיקות שעברה באותו היום. "בסדר" ענתה אופרי מחייכת חיוך צבוע. "אתן בוודאי עייפות, אני אצא ואתן לכן לנוח קצת" אמרה האחות והתקדמה לכיוון הדלת "בדיקת הדם שלך נעמה תהיה לקראת שעה חמש" הוסיפה האחות ויצאה מהחדר. שעה תמימה שכבו הנערות חסרות המעש בשקט, לא העזו לדבר זו אל זו, מין קיר שקוף הפריד בניהן. "איך את מרגישה?" שאלה הנערה שכנראה שמה נעמה לבסוף , מחייכת חיוך רחב חושף שיניים. "בסדר" חזרה על עצמה אופרי "ואת?" "מצוין" ענתה "למה את פה?" שוב שררה דממה של כמה רגעים, אופרי לא הכירה את נעמה הזו ולא הייתה בטוחה אם לחשוף את הסיבה לאשפו בבית החולים, מצד שני היא הייתה זקוקה לשחרור, לשיחה שבה תוכל לפתוח את הלב ולדבר מילים כנות. הנערות החלו מדברות, אופרי הופתעה כל כך מהאופטימיות של נעמה, מהאהבה שלה לזולת, מהמשיכה שלה לטבע, לחיים. "כמה זמן את פה?" שאלה אופרי. "קרוב לשנה וחצי לסירוגין" ענתה נעמה חיוכה לא נעלם. אופרי הופתעה כל כך "למה?" "אני חולת לוקמיה, אומנם כמעט התגברי על המחלה אבל אני צריכה השתלת מח עצם בדחיפות." "את חולת סרטן?" אופרי שכחה את נימוסיה, היא הייתה כל כך מופתעת ולא ניסתה להסתיר זאת. "כן" ענתה נעמה, נראה היה שהייתה רגילה למבטי רחמים אלו. במשך כל אותו היום דיברו הבנות ללא הפסקה, כמעט על כל נושא בעולם, הן הפכו לחברות של ממש. כשהתעוררה אופרי בבוקר שלמחרת גילתה להפתעתה שנעמה לא נמצאת לידה "כנראה עברה חדר" חשבה לעצמה. האחות נכנסה אל החדר "איך את מרגישה?" שאלה. "בסדר" ענתה "איפה נעמה?". "עברה למחלקה אחרת" האחות ענתה. "רצינו לעשות לך בדיקה להתאמת מח עצם לאחד החולים פה, לא חסרים חולים שתוכלי לעזור להם. הוריך הסכימו להוסיף אותך לרשימת התורמים הבינלאומית." אמרה האחות "זו בדיקה קטנה ותוכלי להציל אדם ממות." אופרי נכנסה אל חדר הבדיקות, ולאחר כחצי שעה יצאה "תודה" נשמע קול האחות מאחוריה. באותו יום שוחחה עם משפחתה "מחרתיים תוכלי לחזור הביתה, עוד יומיים יגמר הסבל שלך פה" אמרה האם וחיבקה את ביתה חיבוק אוהב. "אפשר להפריע לכם?" שאל הרופא "יש לי שיחה די חשובה איתכם." הרופא החל להסביר על חשיבותו של מח העצם, על כך שהוא עוזר ללב לספק דם, היה משהו לא מובן על צבע צהוב ואדום ועל כך שחולי הסרטן יכולים למות אם לא יתרמו להם מעט תאים שגם ככה מתרבים. "30% מחולי הלוקמיה והסרטן מקבלים את מח העצם ממשפחתם והשאר אבוד, הסיכויים למצוא התאמה בין שני אנשים שהם לא קרובי משפחה, סיכויים קלושים וחסרי תקווה." הרופא נעצר, מחכה לתגובת של אחד מבני המשפחה אך לא זכה לקבל אחת כזו. "בכל אופן, קרה נס! לבתכם יש מח עצם מתאים במדויק לחולה צעירה מבית החולים." הוסיף הרופא "נשמח אם היא תוכל להציל את אותה נערה, נעמה הקטנה מחכה כבר שנה לתרומה זו." "נעמה?!" שאלה אופרי בתימהון "זו שהייתה פה אתמול?". "כן, אתן מכירות?" שאל הרופא "בכל אופן" המשיך לא מחכה לתשובה "הטיפול ימשך 5 ימים , זריקה אחת או 2 ביום ותוך פחות משבוע את בבית. נעמה תעבור טיפולי כימותרפיה והקרנות ותקבל את התאים ממך." "אני אצטרך לקבל זריקות?" שאלה אופרי חוזרת על דברי הרופא. "כן" ענה לה. "נחשוב על זה" אמר האב. במשך כל אותו לילה התהפכה אופרי במיטתה 'לעבור זריקות, בדיקות ועוד שבוע בבית החולים בשביל ילדה שאני בקושי מכירה?' חשבה לעצמה. כל היום שלמחרת עבר בשיחות על נעמה, כמה אופטימית ונחמדה הילדה הזו, ילדה מקסימה שתשמח לחיות שוב כמו פעם. אופרי המפוחדת לא רצתה לעבור את כל זה, שלושה ימים ושתי לילות חשבה על התרומה ההיא, התרומה שלא הניחה לה. בסופו של דבר ניגשה לחדרו של הרופא הראשי "אני מסכימה לתת את התרומה" היא אמרה לו. הרופא נראה מבולבל "איזו תרומה?" שאל אותה. "תרומה לנעמה, חולת הלוקמיה שישנה איתי לילה אחד ועברה למחלקה אחרת." פירטה אופרי. הרופא המופתע לא יכול היה לדבר. "אני מבינה שלקח לי הרבה זמן, אני מתנצלת זו לא הייתה הכוונה שלי, אני אעבור זריקות וטיפולים, העיקר שתצילו אותה." המשיכה אופרי, מנסה לנמק ולהסביר. "ילדה, אני לא חושב שתוכלי לעזור לנעמה." אמר הרופא "אוכל , אוכל! אני אוכל!" אמרה אופרי בכעס. "ילדה, נעמה נפטרה אתמול ב12:30 בערך." אמר הרופא בקול רך. זהו, אשמח אם תגיבו עליו. יעל