לחובבי קריאה בלבד.
משהו שכתבתי בעבר בימי נערותי ולא פורסם עד לרגע זה. תחושות, רגשות, מטאפורות והרבה דמעות... אתם מוזמנים. עומדת בתחילת הדרך, מנסה לאמוד אותה, הקילומטראז' מראה על משהו ארוך, ארוך... כמו הגלות, רק בלי נבואות נחמה. מכתפת את הקיטבג, חוגרת על המותן את אזור הנשק. נכנסת בזהירות לתוך המגפיים, שיהיה קל לרמוס את העפר ולהינצל משפריצים של גשם בוצני. מזג האויר טוב. השמיים כחולים, יש שמש, רוח קרירה, הייתי מצפה לסופת שלגים דרמטיות מפולחת בברקים כחולים ושאגת רעמים. שהעולם ידע שיצאתי למסע. שהאנושות תעמוד על קצות אצבעותיה, כדי לעקוב על התוכנית שלי עד סוף הדרך... אבל המסע הזה כנראה לא עובר את המסך. לא מספיק חדש, לא מספיק רענן, לא קונה את הצופים. לא שובר קופות, מן משהו... איך אומרים? יהודי כזה. התחלתי ללכת. בשבילים מקבילים. הייתי עסוקה בכיוון שלי. לא דברתי. היה משהו לחוץ בפסיעות, מהיר, כאילו הולכת על גחלים. ככה זה להיות באורות. יותר משהיה קר בדרך הזאת, היו בורות, חור באדמה, עוד חור... ועוד... חור בנשמה, חור בזיכרון, לא במושגים. החור הזה שואב אותי לתוכו, לא ידעתי שהחושך מסנוור ושצבע שחור מסוגל להיות כ"כ זוהר... לאורך הדרך יש עולם שנשבר לרסיסים כמו העבר, שום גדר בטחון לא נמצאת. או ש-100% זהירות, או שנפלת מעבר לשוליים. ואם נפלת, תאסוף את עצמך בכוחות עצמך, תתקפל ותקום. לא קל. יש רגעים קשים. לא הרוחות זה נקרא כמו שיר. כמה שורות על מסע אחד ספוג דם רותח, פד"ח מורעל שננשף בלאות ויריקות של בוז ולעג. ללכת. ללכת. עוד ללכת. לקום בבוקר. לישון בלילה. וללכת... 24 שעות ביממה, על המסלול... שבוע שלם... ללכת... ככה זה שאתה יהודי ומרגיש שמה שאתה עושה לא בסדר. חודש, חודשיים, עונה מתחלפת, וללכת... בלי סוף. בלי תחנת ביניים. מסתכלת הצידה, מתעניינת מה שלום הצועדים, כמה כבר נפלו בדרך. אחד מהם גלש באתר סופני. החיים בידיים שלו, העכבר בידיים שלו. שיקליל. בחירה חופשית... כמו צניחה חופשית. כמו ילדים משוכנעים שזה צעצוע של ספורט. קופצים אל הסכנה. הם מהמרים על עצמם. מי ערב להם שירויחו? רוח השטות מן הסתם. היא זו שמשקרת עליך שתרויח. מכנים אותם: מורדים. קוראים להם לדין, להתייצבות, למאסר. כועסים עליהם. מענישים. מתחננים אליהם בדמעות מטעם משרד החינוך. מתאכזבים מהם. גוערים בהם. כותבים עליהם. אבל רק מי שחי על המסלול הזה, יודע שהם לא אשמים. זוהי פשוט הרוח... שמושכת... צריך להיות אדם מאוד מיוחד כדי להיות מלאך. צריך 2 רגליים על הקרקע כדי לא לרחף. מי שלא צועד כילד את השביל הזה, נהיה מבוגר שעומד ושואל: "כמה אפשר לצפות ממך ולהתאכזב?!"- בדיוק כמו שאפשר להאמין שצנחנים לא בוכים מהפחד בפעם הראשונה... להיות רגע בשמיים, רגע בארץ. לא, זה לא פיצול. זה המסלול. רגע מרחפת כמו מלאך בלבן, רגע זוחלת בתוך העפר. מתרוממת. נופלת. נחבטת לתוך סלע אחד, נזכרת בסרט ישן, עולה ומציף ניגון מרגש מהלילה של פעם ומתפרצת בתשוקה עזה שזה יקרה שוב. סוג של געגוע. אולי לקרוא את מה שכתבנו. אולי לא. מתיישבת. שכולם ימשיכו. רוצה לרדת מהכביש, רוצה לחזור הביתה. בטח יש היתר הלכתי. למי שקשה. למי שחלש, למי ששפן ולא מעיז לוותר... מתקפלת לישיבה מזרחית מצונפת. פותחת את התיק. לא מוציאה את הסידור. לא מוציאה את הנשק. מוציאה טישו? כן. זה טישו. רוצה לבכות, להיחלש, לרחם, להתנחם. רוצה להתייאש ולסגת, רוצה להיכנע... אבל אלוקים לא מרשה. אז קמים. סופגים קרן שמש לוהטת בתוך הפרצוף והגוף מתחמם... נכנס אל הקצב. הרגליים זזות. אחר כך יתברר מאיפה הכוח, אחר כך יתברר שהיה נס. עכשיו ממשיכה ללכת. ללכת עד הסוף. לסחוט את דוושת ההשקפה. פעם טענו שזה פנאטיות, היום זה יותר מקובל, מריח יותר טוב. היום יש פלאפון כשר, נט כשר... צועדת לאורך החיים. לאורך הדרך הטובה. אם לא מחפשים תלונות בכוח, בעצם, יש כאן הכל. משהו צלול באויר. פתאום האף נפתח למשב רענן. כמו חלום צלול שממלא את הכל מבפנים. רוח טהורה. לב טהור. שואפת את האופוריה הכי עמוק שאפשר. מתיקות. ניחוח מתוק של קדושה. מי שטועם יין יהודי, לא מחליף אותו במים. ממשיכה עם הכביש. עם העליות. על הככרות. וכמובן שעם הירידות... זוהי הרי דרך... לא רוצה יעד אחר. לא רוצה כביש חילופי. לא צריכה רפואה אלטרנטיבית. הניו- אייג' הוא חיקוי למותג יהודי. ממשיכה עם הדרך הזו... טוב לי בא. רק אחרי שטועמים את טעם ומרירות הירידות, מגלים שכאן. פה. זוהי הדרך הנכונה. ב"ה שזכיתי. הגעתי אל המנוחה והשלווה. הגעתי אל החופש. הגעתי אל הפסגה. אבל כמו תמיד- אי אפשר לנוח... כי זוהי מטרתיבעולם.
משהו שכתבתי בעבר בימי נערותי ולא פורסם עד לרגע זה. תחושות, רגשות, מטאפורות והרבה דמעות... אתם מוזמנים. עומדת בתחילת הדרך, מנסה לאמוד אותה, הקילומטראז' מראה על משהו ארוך, ארוך... כמו הגלות, רק בלי נבואות נחמה. מכתפת את הקיטבג, חוגרת על המותן את אזור הנשק. נכנסת בזהירות לתוך המגפיים, שיהיה קל לרמוס את העפר ולהינצל משפריצים של גשם בוצני. מזג האויר טוב. השמיים כחולים, יש שמש, רוח קרירה, הייתי מצפה לסופת שלגים דרמטיות מפולחת בברקים כחולים ושאגת רעמים. שהעולם ידע שיצאתי למסע. שהאנושות תעמוד על קצות אצבעותיה, כדי לעקוב על התוכנית שלי עד סוף הדרך... אבל המסע הזה כנראה לא עובר את המסך. לא מספיק חדש, לא מספיק רענן, לא קונה את הצופים. לא שובר קופות, מן משהו... איך אומרים? יהודי כזה. התחלתי ללכת. בשבילים מקבילים. הייתי עסוקה בכיוון שלי. לא דברתי. היה משהו לחוץ בפסיעות, מהיר, כאילו הולכת על גחלים. ככה זה להיות באורות. יותר משהיה קר בדרך הזאת, היו בורות, חור באדמה, עוד חור... ועוד... חור בנשמה, חור בזיכרון, לא במושגים. החור הזה שואב אותי לתוכו, לא ידעתי שהחושך מסנוור ושצבע שחור מסוגל להיות כ"כ זוהר... לאורך הדרך יש עולם שנשבר לרסיסים כמו העבר, שום גדר בטחון לא נמצאת. או ש-100% זהירות, או שנפלת מעבר לשוליים. ואם נפלת, תאסוף את עצמך בכוחות עצמך, תתקפל ותקום. לא קל. יש רגעים קשים. לא הרוחות זה נקרא כמו שיר. כמה שורות על מסע אחד ספוג דם רותח, פד"ח מורעל שננשף בלאות ויריקות של בוז ולעג. ללכת. ללכת. עוד ללכת. לקום בבוקר. לישון בלילה. וללכת... 24 שעות ביממה, על המסלול... שבוע שלם... ללכת... ככה זה שאתה יהודי ומרגיש שמה שאתה עושה לא בסדר. חודש, חודשיים, עונה מתחלפת, וללכת... בלי סוף. בלי תחנת ביניים. מסתכלת הצידה, מתעניינת מה שלום הצועדים, כמה כבר נפלו בדרך. אחד מהם גלש באתר סופני. החיים בידיים שלו, העכבר בידיים שלו. שיקליל. בחירה חופשית... כמו צניחה חופשית. כמו ילדים משוכנעים שזה צעצוע של ספורט. קופצים אל הסכנה. הם מהמרים על עצמם. מי ערב להם שירויחו? רוח השטות מן הסתם. היא זו שמשקרת עליך שתרויח. מכנים אותם: מורדים. קוראים להם לדין, להתייצבות, למאסר. כועסים עליהם. מענישים. מתחננים אליהם בדמעות מטעם משרד החינוך. מתאכזבים מהם. גוערים בהם. כותבים עליהם. אבל רק מי שחי על המסלול הזה, יודע שהם לא אשמים. זוהי פשוט הרוח... שמושכת... צריך להיות אדם מאוד מיוחד כדי להיות מלאך. צריך 2 רגליים על הקרקע כדי לא לרחף. מי שלא צועד כילד את השביל הזה, נהיה מבוגר שעומד ושואל: "כמה אפשר לצפות ממך ולהתאכזב?!"- בדיוק כמו שאפשר להאמין שצנחנים לא בוכים מהפחד בפעם הראשונה... להיות רגע בשמיים, רגע בארץ. לא, זה לא פיצול. זה המסלול. רגע מרחפת כמו מלאך בלבן, רגע זוחלת בתוך העפר. מתרוממת. נופלת. נחבטת לתוך סלע אחד, נזכרת בסרט ישן, עולה ומציף ניגון מרגש מהלילה של פעם ומתפרצת בתשוקה עזה שזה יקרה שוב. סוג של געגוע. אולי לקרוא את מה שכתבנו. אולי לא. מתיישבת. שכולם ימשיכו. רוצה לרדת מהכביש, רוצה לחזור הביתה. בטח יש היתר הלכתי. למי שקשה. למי שחלש, למי ששפן ולא מעיז לוותר... מתקפלת לישיבה מזרחית מצונפת. פותחת את התיק. לא מוציאה את הסידור. לא מוציאה את הנשק. מוציאה טישו? כן. זה טישו. רוצה לבכות, להיחלש, לרחם, להתנחם. רוצה להתייאש ולסגת, רוצה להיכנע... אבל אלוקים לא מרשה. אז קמים. סופגים קרן שמש לוהטת בתוך הפרצוף והגוף מתחמם... נכנס אל הקצב. הרגליים זזות. אחר כך יתברר מאיפה הכוח, אחר כך יתברר שהיה נס. עכשיו ממשיכה ללכת. ללכת עד הסוף. לסחוט את דוושת ההשקפה. פעם טענו שזה פנאטיות, היום זה יותר מקובל, מריח יותר טוב. היום יש פלאפון כשר, נט כשר... צועדת לאורך החיים. לאורך הדרך הטובה. אם לא מחפשים תלונות בכוח, בעצם, יש כאן הכל. משהו צלול באויר. פתאום האף נפתח למשב רענן. כמו חלום צלול שממלא את הכל מבפנים. רוח טהורה. לב טהור. שואפת את האופוריה הכי עמוק שאפשר. מתיקות. ניחוח מתוק של קדושה. מי שטועם יין יהודי, לא מחליף אותו במים. ממשיכה עם הכביש. עם העליות. על הככרות. וכמובן שעם הירידות... זוהי הרי דרך... לא רוצה יעד אחר. לא רוצה כביש חילופי. לא צריכה רפואה אלטרנטיבית. הניו- אייג' הוא חיקוי למותג יהודי. ממשיכה עם הדרך הזו... טוב לי בא. רק אחרי שטועמים את טעם ומרירות הירידות, מגלים שכאן. פה. זוהי הדרך הנכונה. ב"ה שזכיתי. הגעתי אל המנוחה והשלווה. הגעתי אל החופש. הגעתי אל הפסגה. אבל כמו תמיד- אי אפשר לנוח... כי זוהי מטרתיבעולם.