לחגוג חג

לחגוג חג

חגים זה זמן קשה בשבילי, ותמיד הייתי מנסה לברוח מלהרגיש אותם.
הייתי יוצאת להתנדב עם ילדים חולים או מארחת אצלי בבית.
מסתגרת עם מוזיקה.
לא מכניסה אלמנטים שיזכירו את החג.
לפני פורים החלטתי שלברוח לא ממש עוזר לי, והחלטתי לנסות בקטנה להשתלב באוירה של החג.
אז כן שומעת רדיו שבו מתייחסים לתאריך ולא רק מוזיקה רגילה מהפלייליסט הקבוע שלי.
וכן מתכננת לשלוח משלוח מנות אחד לפחות.
לא חושבת שאעשה יותר מזה להפעם.
אולי אתחיל לחשוב על פסח...
 

levshavur

New member
פנס

שלום לך
אני מאוד מעריכה את הניסיון שלך לחגוג אפילו אם זה רק קצת כל הכבוד!
למה בעצם נמנעת עד עכשיו מליהנות בחגים? מה עצר אותך? אוליי אם תחשבי
על זה יותר לעומק יהיה לך קל יותר להתמודד בעתיד, מה דעתך?
לבשה.
 
תודה לבשה

יש לי זכרונות גרועים מהחגים,
ולא ממש עם מי לשנות את זה בינתיים.
 
הפתעתי גם את עצמי היום

נסעתי לבית של ההורים, והייתי שם יותר משעה.
היו שם המון בני משפחה ואיכשהו שרדתי.
בסוף לא הצלחתי להשאר נחמדה כל כך כשניסו כמעט בכוח לתקוע לי שקיות עם "משלוחי מנות" שלא יכלתי לראות בלי להתעצבן. ועוד יותר לא יכלתי לסבול שאני אומרת שלא מעוניינת והם ממשיכים להתעקש. כמו שלא שמעו אף פעם.
אבל עדיין ההורים היו בשוק ודי התרגשו מזה שבאתי. ולא שזה מה שהתכוונתי להשיג.
פשוט, פתאום קרוב לצהרים חשבתי שאין לי משהו לעשות עד הערב. ואולי זה לא יהיה כזה גרוע. והבנתי שהקושי שלי עם החגים הוא גם מהזכרונות, וגם מזה שבעצם הייתי רוצה קצת לחגוג כן, אבל אחרת ממה שהיה. ובצורה של החיים הנוכחית - כשחיה לבד, ובלי כסף, אין לי הרבה אופציות. אז החלטתי לנסות את זה. כדי לא להעניש את עצמי יותר ממה שכבר קרה. והיה סביר.
ואפילו נכנסתי אחר כך גם לסבתא שלי שגרה קרוב.
הם לא ממש יודעים לתת הרגשה טובה, אבל הפעם נראה לי שיש לי קצת מזה, בלי שיתנו.
 

מייפלס

New member


כל הכבוד לך !
 
ואין לי מושג למה

לפני שיצאתי לשם הייתי לחוצה, ולא יכלתי לאכול. את זה עוד הייתי מבינה.
אבל עכשו, אחרי שיצאתי, עדיין מלאה בהרגשה של גועל ובחילה. מעצמי.
 

תמרה45

New member
פנסית..

נכון, התרגשות שלפני היא מובנת אצל כולם
אבל אני דווקא מאוד מצליחה להזדהות עם תחושת ה״גועל״ שלך עם עצמך שיצאת מהם..
מקום שטעון רגשית עבורנו ועוד רגשית לא טוב, שלילי
אם אנחנו לא מכווננים לאיך להתמודד עם הצפה שכזו מאוד הגיוני שנקבל בחילה
אצלי זה ממש כמעט אותו דבר כמו שאת מתארת (אם אפשר להשוות)
אבל רק רושמת לך את זה כדי לומר לך שבעיניי זה נורמלי, וזה תגובה טבעית כביכול של הגוף, למצב, מקום, אנשים וכו׳ שדורשים מאיתנו התמודדות איתם ומולם..
אוהבת..
 
מה היה שם, גם.

היתה לי אחות גדולה ממני בשנה וחצי. היא בחיים, אפילו שאני כותבת עליה בלשון עבר. הייתי בת 11 בערך כשהיא השתבשה. (מתנצלת, כותבת עכשו איך שראיתי את זה אז. לא שקיבלתי עד היום הסברים, אבל למדתי על זה בינתיים. ובכל זאת, ככה זה היה.) היא ישנה איתי בחדר, איתה הלכתי לבית הספר ולגן, ואני ראיתי את זה קורה. ואני אמרתי להורים. וצעקתי את זה. להם ולה ולכל הבית. והם לא רצו לשמוע. ואמרו שזה בגלל איך שאני מתייחסת אליה, ושאתנהג אליה יפה וזה יעבור. ולא התנהגתי יפה, ידעתי שזה לא יעבור. והם בכו שאעזוב אותם, ושאני סתם מצערת אותם, ומזיקה לה. והם פתאום גילו יכולת מדהימה לספוג התנהגויות חולות במיוחד בסלחנות, העיקר לא לראות שהיא חולה. ואני הייתי זו שקלקלתי, לא היא. (אני רועדת עכשו) היו עוד ילדים בבית, כולם היו צריכים לראות דברים קשים ולספוג, לחיות עם זה, למות עם זה. העיקר שהיא לא חולה. ובלילות שהיה צריך הייתי לוקחת אחות קטנה לישון בחדר רחוק, שלא תשמע. כאילו היה אפשר.
לקח להם משהו כמו 5 שנים והדרדרות משמעותית כדי ללכת איתה לטיפול. והיא חולה.
והיום הם שוב נותנים לעצמם לשכוח, ונותנים לה לחיות בעצמאות כאילו הכל עבר. כאילו היא מסוגלת.
 
לא, ממש לא

לא אז, לא קודם - כשכלום לא היה בסדר גם קודם, ולא אתמול.
אבל לא עניין אותי להיות מקסימה או טובה אליהם.
אז אני רעה, ואני עדיין לא מתייחסת אליהם יפה בכלל, וככה אני.
 

lital172

New member
אנירואה את הדרך שלך

את הניסיונות והדרך קדימה ומתרגשת את משיגה עוד ועוד הישגים.
שהרצון לך נפתח... ואת מקשיבה לו.. ומתמודדת.
כל הכבוד.

 
את עושה צעדים ענקיים.

בטיפול וגם בחיים שלך. איכשהו נדמה לי שלא במקרה את עושה אותם ביחד. גאה מאד לקרוא אותם, ומקווה שההרגשה הטובה תגיע, כמו שאמרת, ממך אם לא (גם) מהסביבה.
מה שעשית הוא המון.
 
אין לי כוח למחר

ואין לי במה להתנחם.
שבת כבר מפחידה אותי כי אחריה ראשון.
כל יום נראה לי מלחיץ יותר מדי.
 
למעלה