N a t i N e t
New member
לחבר הכי טוב שלי...
אתה בטח לא תקרא את מילותיי שאביא כאן לפניך, אך הצורך שבי לכתוב אותן שולט בי ואיני יכולה להימנע מכך. יש לי רצון לזעוק את כאבי לשמיים, אך אין מי שישמע אותי. אתה כל כך רחוק ממני, בעיקר בנפשך ובליבך. ניתקת את עצמך מחיי לאחר שהיווית חלק כה נרחב ומשמעותי בתוכם. לימדת אותי להקשיב למילותיו ולקולו של האיש המיוחד הזה, עמיר בניון, שלו אף פעם טרחתי להאזין. האמנתי שאתה גם כן עמוק ורגיש, כמוהו. היית לצידי בהופעה שלו, אז בקמלוט בהרצליה. ישבנו מספר מטרים ספורים מהבמה, ויכולנו להרגיש את החום והאנרגיות של עמיר חודרות אלינו לעצמות. הקול שלו, כמו כישף אותנו והעיניים שלו הפנטו אותנו. הדמעות לא הפסיקו לזלוג מעיניי, הרטיבו את לחיי ואח"כ את חולצתי, אפילו בשירים הקצת יותר שמחים. פשוט לא הצלחתי להפסיק לבכות. חשבתי עליך כל ההופעה. על הידיים שלך שעטפו אותי, על חום גופך בזמן שנצמדת אליי. על החיוך שלא ירד מפניך כל הערב. שמחתי על שלקחתי אותך להופעה. והיום בדיעבד אני "חכמה" יותר... היום אני יודעת שהבכי שלי אז נבע (מעבר לריגוש שעמיר העביר ללא עכבות) מכך שהזדהיתי עם כל מילה ששר. הרגשתי שאתה שר אליי דרכו. שכבר אז היית מנותק ממני, רגשית. רק כחודש אחר כך גילית לי שבזמן שישבנו בהופעה, אתה בליבך היית עם אחרת. שכל אותה תקופה היה לך קשר עם אחרת, בבסיס. אני שנתתי בך את כל אמוני והקדשתי לך את כל זמני, רגשותיי וליבי, ישבתי איתך בהופעה, התרגשתי יחד איתך כשכל אותו זמן היית נתון בגופך וליבך לאחרת. ובכל זאת, גם לאחר אותו סכין שנעצת בליבי, המשכתי להאמין בך, בנו. האמנתי שעם כל הקשיים והמכשולים והאמון שהופר, נצליח להתגבר ולהמשיך לאהוב כמו שרק שנינו יודעים. ועברה חצי שנה ושוב בגדת באמון שלי. הפעם לא עם אחרת, אלא עם עצמך. הפרת את ההבטחה שלך, שנהיה לעולמים אוהבים. נצח היא מילה קשה ומחייבת מדי, אני יודעת. ואני משתדלת להישאר מציאותית. אך לא היתה לך שום סיבה לנתק את עצמך ממני. רצית להתמודד עם החיים לבד, לבנות את הביטחון שלך ואת העצמאות שלך. ואני, שכל עולמי היה אתה, שניסיתי לטעת בך את כל הביטחון שבעולם, שניסיתי לגרום לך להאמין בעצמך וביכולות שלך, בעובדה שאתה בן אדם מיוחד, אמיתי ומקסים, למרות המגרעות והטעויות, השלכת אותי כמו טישו משומש - ברגע שמיצית את השימוש בו, אין לך בו צורך יותר. ואני? נותרתי מכחול שבור. עם השירים של עמיר שתמיד יזכירו לי אותך, יחברו אותי אליך, גם אם לא תרצה. תמיד תישאר חלק ממני, לא משנה מה. האהבה שלי אליך נשארה בעינה עומדת, גם אחרי שנה כמעט... לא מפסיקה לחשוב עליך, להתגעגע אליך, אלינו. למרות הכל. לא עובר יום שאני לא תוהה מה איתך, איך ואם אתה מצליח להגשים את השאיפות שלך, התוכניות שלך. אין לי ספק שכן. תמיד אמרתי לך שכל מה שתרצה תוכל להשיג. כי כזה אתה. ואתה תמיד זלזלת בדבריי. לא האמנת בעצמך, בזמן שאני כן האמנתי. ועוד איך האמנתי. ועדיין מאמינה. כמו זוג אוהבים, זוכר? היית שר לי. לצחוק איתך כמו שני ילדים... תמיד אמרת שאני היחידה שמצליחה להוציא ממך דברים שאף אחד אחר לא מצליח. כנראה שנכנסתי עמוק מדי וזה הפחיד אותך. אני קיבלתי אותך כמו שאתה, לטוב ולרע כשאתה בכלל לא אהבת את עצמך. וגם אחרי שנפרדנו, עוד דיברתי איתך בטלפון וסיפרת לי כמה קשה לך, כמה תלאות אתם עוברים בבית, ועם זאת גם על דברים טובים שקורים (אחותך התחתנה ומצפה לילד... היא בטח כבר ילדה
). ומצאתי את עצמי גם בשיחה הזו ממשיכה להקשיב לך בצימאון, לעודד אותך ולהרים לך את מצב הרוח. אמרת לי שאתה מספר לי דברים שאף אחד לא יודע. גם לא החברים הכי טובים. ומילאת לי את הלב. אבל לשם מה? הכל לשווא, כי שוב התנתקת. שוב חתכת את הלב שלי לחתיכות כי אני יודעת שלא אזכה לשמוע את קולך שוב, לא בקרוב... ויש כל כך הרבה שאני רוצה לשמוע ממך ולספר גם לך. גזרת עליי נדר של שתיקה וריחוק בעל כורחי. ואני כועסת עליך ומאוכזבת ממך. ומעצמי. על שאני לא חזקה מספיק. על שאני לא נותנת לעצמי לשכוח אותך, אותנו. את הקיום שלנו שכבר תם ואיננו. ואני פה עם עמיר... עם הקול שלו, המילים החודרות והנוגעות והלב שלי שלא מפסיק לבכות. רציתי לנצח איתך הכל. ובסוף שנינו הפסדנו. אחד את השנייה. אהבתי, אוהבת ולנצח אוהב. שלך תמיד.
אתה בטח לא תקרא את מילותיי שאביא כאן לפניך, אך הצורך שבי לכתוב אותן שולט בי ואיני יכולה להימנע מכך. יש לי רצון לזעוק את כאבי לשמיים, אך אין מי שישמע אותי. אתה כל כך רחוק ממני, בעיקר בנפשך ובליבך. ניתקת את עצמך מחיי לאחר שהיווית חלק כה נרחב ומשמעותי בתוכם. לימדת אותי להקשיב למילותיו ולקולו של האיש המיוחד הזה, עמיר בניון, שלו אף פעם טרחתי להאזין. האמנתי שאתה גם כן עמוק ורגיש, כמוהו. היית לצידי בהופעה שלו, אז בקמלוט בהרצליה. ישבנו מספר מטרים ספורים מהבמה, ויכולנו להרגיש את החום והאנרגיות של עמיר חודרות אלינו לעצמות. הקול שלו, כמו כישף אותנו והעיניים שלו הפנטו אותנו. הדמעות לא הפסיקו לזלוג מעיניי, הרטיבו את לחיי ואח"כ את חולצתי, אפילו בשירים הקצת יותר שמחים. פשוט לא הצלחתי להפסיק לבכות. חשבתי עליך כל ההופעה. על הידיים שלך שעטפו אותי, על חום גופך בזמן שנצמדת אליי. על החיוך שלא ירד מפניך כל הערב. שמחתי על שלקחתי אותך להופעה. והיום בדיעבד אני "חכמה" יותר... היום אני יודעת שהבכי שלי אז נבע (מעבר לריגוש שעמיר העביר ללא עכבות) מכך שהזדהיתי עם כל מילה ששר. הרגשתי שאתה שר אליי דרכו. שכבר אז היית מנותק ממני, רגשית. רק כחודש אחר כך גילית לי שבזמן שישבנו בהופעה, אתה בליבך היית עם אחרת. שכל אותה תקופה היה לך קשר עם אחרת, בבסיס. אני שנתתי בך את כל אמוני והקדשתי לך את כל זמני, רגשותיי וליבי, ישבתי איתך בהופעה, התרגשתי יחד איתך כשכל אותו זמן היית נתון בגופך וליבך לאחרת. ובכל זאת, גם לאחר אותו סכין שנעצת בליבי, המשכתי להאמין בך, בנו. האמנתי שעם כל הקשיים והמכשולים והאמון שהופר, נצליח להתגבר ולהמשיך לאהוב כמו שרק שנינו יודעים. ועברה חצי שנה ושוב בגדת באמון שלי. הפעם לא עם אחרת, אלא עם עצמך. הפרת את ההבטחה שלך, שנהיה לעולמים אוהבים. נצח היא מילה קשה ומחייבת מדי, אני יודעת. ואני משתדלת להישאר מציאותית. אך לא היתה לך שום סיבה לנתק את עצמך ממני. רצית להתמודד עם החיים לבד, לבנות את הביטחון שלך ואת העצמאות שלך. ואני, שכל עולמי היה אתה, שניסיתי לטעת בך את כל הביטחון שבעולם, שניסיתי לגרום לך להאמין בעצמך וביכולות שלך, בעובדה שאתה בן אדם מיוחד, אמיתי ומקסים, למרות המגרעות והטעויות, השלכת אותי כמו טישו משומש - ברגע שמיצית את השימוש בו, אין לך בו צורך יותר. ואני? נותרתי מכחול שבור. עם השירים של עמיר שתמיד יזכירו לי אותך, יחברו אותי אליך, גם אם לא תרצה. תמיד תישאר חלק ממני, לא משנה מה. האהבה שלי אליך נשארה בעינה עומדת, גם אחרי שנה כמעט... לא מפסיקה לחשוב עליך, להתגעגע אליך, אלינו. למרות הכל. לא עובר יום שאני לא תוהה מה איתך, איך ואם אתה מצליח להגשים את השאיפות שלך, התוכניות שלך. אין לי ספק שכן. תמיד אמרתי לך שכל מה שתרצה תוכל להשיג. כי כזה אתה. ואתה תמיד זלזלת בדבריי. לא האמנת בעצמך, בזמן שאני כן האמנתי. ועוד איך האמנתי. ועדיין מאמינה. כמו זוג אוהבים, זוכר? היית שר לי. לצחוק איתך כמו שני ילדים... תמיד אמרת שאני היחידה שמצליחה להוציא ממך דברים שאף אחד אחר לא מצליח. כנראה שנכנסתי עמוק מדי וזה הפחיד אותך. אני קיבלתי אותך כמו שאתה, לטוב ולרע כשאתה בכלל לא אהבת את עצמך. וגם אחרי שנפרדנו, עוד דיברתי איתך בטלפון וסיפרת לי כמה קשה לך, כמה תלאות אתם עוברים בבית, ועם זאת גם על דברים טובים שקורים (אחותך התחתנה ומצפה לילד... היא בטח כבר ילדה
