spanish rose
New member
עלילות בטהובן- פרק 1
עלילות בטהובן: היי, קוראים לי בטהובן, וכמו שבוודאי ניחשת אני כלב... לא, לא סן ברנרד, כמו שבוודאי ניחשתם... אני טרייר קטן, חמוד ולבן. אני מידי ערב נכנס כאן לפורומים של תפוז (האמת היא שבעלת הבית שלי נכנסת, ואני מציץ לה למחשב כשהיא לא מסתכלת)... כולכן כאן מדברים על תלונות וקיטורים... בואו ואני יספר לכם קצת על תלונות וקיטורים. חיי התחילו כאשר הגעתי אל משפחתי הנוכחית, לפני 7 שנים. כשהייתי גור קטן וחמוד כולם אהבו אותי והתייחסו אליי כאילו אני מלך. תמיד נתנו לי לאכול דברים טעימים (כמו חומוס - שאני מת על זה), ומידי פעם אפילו הכינו לי מאכלים מיוחדים, רק בשבילי... אך... מצב זה עמד להשתנות... בואו ואספר לכם מקרה אחד (מתוך רבים): יום רגיל אחד, קמה בבוקר בעלת הבית שלי נתנה פיהוק גדול מאוד, הרבה כזה "אוף", והורידה אותי למטה... וכמובן, שמרגע ששמעתי את האוף הזה, ידעתי בדיוק מה זה אומר: 2 דקות בדיוק להיות למטה. ירדנו למטה, ואחרי 2 דקות כבר היינו למעלה... כמו שכבר הצלחתם אכשהו להבין... 2 דקות זה לא מספיק זמן כדי לשחרר את השלפוחית שהתמלאה במשך הלילה... אבל שיתפתי פעולה (כאילו כבר מה יכולתי לעשות) ועלינו הבייתה. לאחר התארגנות ממושכת ושהייה לא פחות ממושכת בשירותים,היא יצאה לביה"ס. החלטתי לחכות לשובה בסובלנות וסבלנות... אז חיכיתי, וחיכיתי, וחיכיתי... וככל שהזמן עבר התחלתי לדאוג... ניסתי לשדר לה בגלי טלפטיה ולבדוק האם הכל בסדר אצלה, אך כל פעם ענתה לי מזכירה כזאת ואמרה לי: "המנוי אינו זמין, אנא נסו שוב מאוחר יותר". הזמן חלף הלך לא, והשעות חלפו כאינם... והיא עדיין לא הגיעה... פיתאום... שמעתי שריקה מוכרת דרך החלון והבנתי... היא הגיעה (טוב שהיא טרחה באמת להגיע, כולה שעה 8 בלילה, ולא ירדתי למטה כבר 12 שעות... באמת טוב). והיא ממשיכה לשרוק... (נו באמת, כאילו שאני יכול לקפוץ מהחלון?!?). והיא עלתה. ואיזה אושר ממש "רעדו לי הפיטמות", ושמחתי וקפצתי... "יש" יורדים למטה... ו... היא נכנסה לשירותים. חיכיתי, וחיכיתי, וחיכיתי ואז נשברתי... התחלתי לבכות ולהתחנן... וכאילו שאלוהים שמע אותי.. היא יצאה מהשירותים. הסתכלתי עלייה בעיניים דומעות ופרצוף נעלב, והיא הבינה את הרמז... לפחות כך חשבתי... במקום להוריד אותי למטה היא הלכה... לדבר עם חבר שלה... אז כבר התחלתי להתעצבן, ממש... והגעתי למסקנה חד משמעית... אני איתה לא מדבר... לאחר כשעה (שעה!!!) היא סיימה לדבר ופיתאום היא פונה עליי ואומרת: "אתה רוצה לרדת"...?!? הסתכלתי עלייה במבט כועס מאוד וחייכתי את חיוכי היפה ביותר והפנתי לה את גבי והתחלתי ללכת... לכיוון השירותים... שתלמד!!! והיא במקום להבין מדוע אני ברוגז איתה, רצה אחריי כאחוזת אמוק, תפסה אותי והכריחה אותי לרדת למטה... הפעם כדי לפצות אותי היא החליטה להוריד אותי להרבה זמן: 10 דקות שלמות... אבל אני - בשביל הדווקא, ישבתי על המדרגות ולא הסכמתי לזוז - דווקא!!! היא הסתכלה עליי והבינה שמפה אני לא זז, ואז היא אמרה לי: "בוא, עולים הבייתה"... ועלינו. ואני... אחרי שכל היום לא הייתי למטה, והשלפוחית המסכנה שלי כימעט התפוצצה, הרגשתי שהשגתי את שלי... היא עכשיו יודעת מי הבוס כאן... ושלא תטעו - זה אני!!! אז מה שאני קצת רעב (כי אחרי הכל גם לאכול לא עשו לי, אני לא אוהב את הבונזו המגעיל הזה, אני רגיל ליותר "קלס"), קצת עצבני (אלא מה?!?)והשלפוחית שלי... השלפוחית המסכנה שלי עדיין מתפוצצת... טוב נו, אני יחכה כבר למחר.... שלכם בטהובן נ.ב. צפו להמשך "עלילות בטהובן"
עלילות בטהובן: היי, קוראים לי בטהובן, וכמו שבוודאי ניחשת אני כלב... לא, לא סן ברנרד, כמו שבוודאי ניחשתם... אני טרייר קטן, חמוד ולבן. אני מידי ערב נכנס כאן לפורומים של תפוז (האמת היא שבעלת הבית שלי נכנסת, ואני מציץ לה למחשב כשהיא לא מסתכלת)... כולכן כאן מדברים על תלונות וקיטורים... בואו ואני יספר לכם קצת על תלונות וקיטורים. חיי התחילו כאשר הגעתי אל משפחתי הנוכחית, לפני 7 שנים. כשהייתי גור קטן וחמוד כולם אהבו אותי והתייחסו אליי כאילו אני מלך. תמיד נתנו לי לאכול דברים טעימים (כמו חומוס - שאני מת על זה), ומידי פעם אפילו הכינו לי מאכלים מיוחדים, רק בשבילי... אך... מצב זה עמד להשתנות... בואו ואספר לכם מקרה אחד (מתוך רבים): יום רגיל אחד, קמה בבוקר בעלת הבית שלי נתנה פיהוק גדול מאוד, הרבה כזה "אוף", והורידה אותי למטה... וכמובן, שמרגע ששמעתי את האוף הזה, ידעתי בדיוק מה זה אומר: 2 דקות בדיוק להיות למטה. ירדנו למטה, ואחרי 2 דקות כבר היינו למעלה... כמו שכבר הצלחתם אכשהו להבין... 2 דקות זה לא מספיק זמן כדי לשחרר את השלפוחית שהתמלאה במשך הלילה... אבל שיתפתי פעולה (כאילו כבר מה יכולתי לעשות) ועלינו הבייתה. לאחר התארגנות ממושכת ושהייה לא פחות ממושכת בשירותים,היא יצאה לביה"ס. החלטתי לחכות לשובה בסובלנות וסבלנות... אז חיכיתי, וחיכיתי, וחיכיתי... וככל שהזמן עבר התחלתי לדאוג... ניסתי לשדר לה בגלי טלפטיה ולבדוק האם הכל בסדר אצלה, אך כל פעם ענתה לי מזכירה כזאת ואמרה לי: "המנוי אינו זמין, אנא נסו שוב מאוחר יותר". הזמן חלף הלך לא, והשעות חלפו כאינם... והיא עדיין לא הגיעה... פיתאום... שמעתי שריקה מוכרת דרך החלון והבנתי... היא הגיעה (טוב שהיא טרחה באמת להגיע, כולה שעה 8 בלילה, ולא ירדתי למטה כבר 12 שעות... באמת טוב). והיא ממשיכה לשרוק... (נו באמת, כאילו שאני יכול לקפוץ מהחלון?!?). והיא עלתה. ואיזה אושר ממש "רעדו לי הפיטמות", ושמחתי וקפצתי... "יש" יורדים למטה... ו... היא נכנסה לשירותים. חיכיתי, וחיכיתי, וחיכיתי ואז נשברתי... התחלתי לבכות ולהתחנן... וכאילו שאלוהים שמע אותי.. היא יצאה מהשירותים. הסתכלתי עלייה בעיניים דומעות ופרצוף נעלב, והיא הבינה את הרמז... לפחות כך חשבתי... במקום להוריד אותי למטה היא הלכה... לדבר עם חבר שלה... אז כבר התחלתי להתעצבן, ממש... והגעתי למסקנה חד משמעית... אני איתה לא מדבר... לאחר כשעה (שעה!!!) היא סיימה לדבר ופיתאום היא פונה עליי ואומרת: "אתה רוצה לרדת"...?!? הסתכלתי עלייה במבט כועס מאוד וחייכתי את חיוכי היפה ביותר והפנתי לה את גבי והתחלתי ללכת... לכיוון השירותים... שתלמד!!! והיא במקום להבין מדוע אני ברוגז איתה, רצה אחריי כאחוזת אמוק, תפסה אותי והכריחה אותי לרדת למטה... הפעם כדי לפצות אותי היא החליטה להוריד אותי להרבה זמן: 10 דקות שלמות... אבל אני - בשביל הדווקא, ישבתי על המדרגות ולא הסכמתי לזוז - דווקא!!! היא הסתכלה עליי והבינה שמפה אני לא זז, ואז היא אמרה לי: "בוא, עולים הבייתה"... ועלינו. ואני... אחרי שכל היום לא הייתי למטה, והשלפוחית המסכנה שלי כימעט התפוצצה, הרגשתי שהשגתי את שלי... היא עכשיו יודעת מי הבוס כאן... ושלא תטעו - זה אני!!! אז מה שאני קצת רעב (כי אחרי הכל גם לאכול לא עשו לי, אני לא אוהב את הבונזו המגעיל הזה, אני רגיל ליותר "קלס"), קצת עצבני (אלא מה?!?)והשלפוחית שלי... השלפוחית המסכנה שלי עדיין מתפוצצת... טוב נו, אני יחכה כבר למחר.... שלכם בטהובן נ.ב. צפו להמשך "עלילות בטהובן"
