לזרום עם התחושות
לזרום אנחנו חוזרים ואומרים לעצמנו. לזרום, משננים אנו בתקווה שאם נחזור על המילה מספיק פעמים, נצליח גם לבסוף. הרי כל אחד יסכים שזרימה היא דבר מרכזי , לא להתנגש. לא באנשים , לא בדברים ובטח שלא בעצמינו. אבל האמת, עם יד על הלב: כמה באמת אנחנו מקשיבים לעצמינו וזורמים עם התחושות שלנו?! עם מה שיש בתוכינו..... שלשום היתה לי "חווית זרימה" אם מותר להתנסח כך.... שהשאירה אותי מחייכת מאוזן לאוזן: היתה מתוכננת לי נסיעה לעיר רחוקה, המטרה היתה חשובה. משהו שלא סבל דחיה. כיוון שאיני מרבה להגיע לאותה העיר, גם צירפתי עוד כמה דברים: מרביתם אילוצים הנובעים מן המצב הטכני. אירגון – משהו משהו. תוכנית שדופקת כמו שעון. אבל אני ושעונים, זה אף פעם לא הלך.... או שהם אובדים לי, או שהם נקרעים, לרוב המתכת שבהם עושה לי פריחה.... שמחתי מאד לקראת אותו היום. בין לבין היתה מתוכננת לי פגישה חביבה עם חברה (לא פחות חביבה), קיוויתי לקנות כמה דברים שמאד חסרים.... בקיצור, התרגשות של בת הכפר שיוצאת לעיר הגדולה. הכל היה מסודר. אפילו בישלתי לשבט שיהיו לבד.... אבל... אבל... אבל... הרעיון של הנסיעה הזו הפכה לבלתי נסבלת. הזרימה שלי התנגשה לגמרי. האילוצים הטכניים האלה שיגעו אותי. אך מטרת הנסיעה לא סבלה דיחוי! לפתע אמרתי לעצמי: האמנם?! התעמקתי בתחושה הפנימית שלי, שללא ספק השיבה "לא" רבתי! אבל בן אדם לא מבטל ככה מהרגע להרגע... יש עוד אנשים שזה נוגע אליהם.... ובכלל.... ובכלל מה, בעצם???!!! צץ משהו. כל הזמן צץ משהו. וכאן צץ הרגש שלי. זה בטח חשוב באותה המידה לפחות מאשר אם היתה צצה איזו תקלה מכל סוג. .... צצה בעיה בזרימה. ביטלתי ברגע האחרון. איזו הקלה! איזו שמחה! אני לא יודעת אם הצלחתי להעביר את התחושה.. אבל היה כדאי – וכל כך מרומם!!!! מה שלא סבל דיחוי : פתאום מסתדר בלי בעיה גם עוד שבוע..... ואז אין אילוצים טכניים.... בקיצור: כיף באופק!
לזרום אנחנו חוזרים ואומרים לעצמנו. לזרום, משננים אנו בתקווה שאם נחזור על המילה מספיק פעמים, נצליח גם לבסוף. הרי כל אחד יסכים שזרימה היא דבר מרכזי , לא להתנגש. לא באנשים , לא בדברים ובטח שלא בעצמינו. אבל האמת, עם יד על הלב: כמה באמת אנחנו מקשיבים לעצמינו וזורמים עם התחושות שלנו?! עם מה שיש בתוכינו..... שלשום היתה לי "חווית זרימה" אם מותר להתנסח כך.... שהשאירה אותי מחייכת מאוזן לאוזן: היתה מתוכננת לי נסיעה לעיר רחוקה, המטרה היתה חשובה. משהו שלא סבל דחיה. כיוון שאיני מרבה להגיע לאותה העיר, גם צירפתי עוד כמה דברים: מרביתם אילוצים הנובעים מן המצב הטכני. אירגון – משהו משהו. תוכנית שדופקת כמו שעון. אבל אני ושעונים, זה אף פעם לא הלך.... או שהם אובדים לי, או שהם נקרעים, לרוב המתכת שבהם עושה לי פריחה.... שמחתי מאד לקראת אותו היום. בין לבין היתה מתוכננת לי פגישה חביבה עם חברה (לא פחות חביבה), קיוויתי לקנות כמה דברים שמאד חסרים.... בקיצור, התרגשות של בת הכפר שיוצאת לעיר הגדולה. הכל היה מסודר. אפילו בישלתי לשבט שיהיו לבד.... אבל... אבל... אבל... הרעיון של הנסיעה הזו הפכה לבלתי נסבלת. הזרימה שלי התנגשה לגמרי. האילוצים הטכניים האלה שיגעו אותי. אך מטרת הנסיעה לא סבלה דיחוי! לפתע אמרתי לעצמי: האמנם?! התעמקתי בתחושה הפנימית שלי, שללא ספק השיבה "לא" רבתי! אבל בן אדם לא מבטל ככה מהרגע להרגע... יש עוד אנשים שזה נוגע אליהם.... ובכלל.... ובכלל מה, בעצם???!!! צץ משהו. כל הזמן צץ משהו. וכאן צץ הרגש שלי. זה בטח חשוב באותה המידה לפחות מאשר אם היתה צצה איזו תקלה מכל סוג. .... צצה בעיה בזרימה. ביטלתי ברגע האחרון. איזו הקלה! איזו שמחה! אני לא יודעת אם הצלחתי להעביר את התחושה.. אבל היה כדאי – וכל כך מרומם!!!! מה שלא סבל דיחוי : פתאום מסתדר בלי בעיה גם עוד שבוע..... ואז אין אילוצים טכניים.... בקיצור: כיף באופק!
