בן שלו מספיד את מאיר
מאיר בנאי, שמת אמש (חמישי) בגיל 55 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, היה אחד הזמרים והיוצרים בעלי המבע העז ביותר במוזיקה הישראלית בעשורים האחרונים.
בעשור שבו הותיר את חותמו העמוק — מתחילת שנות ה–80 ועד תחילת־אמצע שנות ה–90 — היו זמרים וזמרות שהצליחו יותר ממנו . זמרים אחרים גם השכילו יותר ממנו לבנות קריירה יציבה ומתמשכת. אבל בכל הנוגע ליכולת ההבעה, להקרנת רגש, להושטה הווירטואלית של יד האמן ונגיעתה בלבו של המאזין, נדמה שכמעט לא היו לבנאי מתחרים.
הקול וההגשה שלו, מטען הכאב והכמיהה שנכח בשיריו- כל אלה הפכו אותו לאמן נפלא ויחיד במינו, כזה שניצב מולנו מעורטל וגרם לנפשנו להיקשר בדמותו.
ברבים משיריו מאיר בנאי ניצב מולנו לבדו, ולא בכדי. בשעת לילה, כשהגשם יורד, מי רוצה להיות ברחוב? גשם, לילה, רחוב — זאת היתה התפאורה הנוכחת ביותר בשיריו של בנאי. הגשם הופיע ברבים משיריו, ולא רק בלהיטו הגדול ביותר, שהיה אחד השירים הישראליים הגדולים של שנות ה–80. והלילה — כל כך הרבה שירים של בנאי מתרחשים בחסות החשיכה, שהיתה בה תמיד הוויה כפולה של קדרות מצד אחד ושל אפשרות מילוט וגאולה מצד שני.
רץ לבד לתוך הלילה השחור", בנאי שר ב"מחפש את הכיוון", אחד משיריו הראשונים. "כל הלילה היינו תחת כישוף, כל הלילה גילינו סודות של הגוף", הוא שר ב"אצלך בעולם". "הלילה של אתי", כזכור, נמשך כל הלילה. "העיר מתכסה אורות, הלילה חוזר לשחק שוב", שר בנאי ב"השמש עוזבת". וב"חלומות אחרים": "שלטי ניאון ופרצופים זרים מסנוורים מבלבלים, אבל הלילה הם לא מנצחים". "והשמש הגדולה הסתלקה לאט, הלכה מכאן", שר בנאי ב"לבד". וב"לילות": "משהו נדלק בלילה אצלי בפנים". אם היה בפופ הישראלי זמר שעשה מסע אל קצה הלילה, זה שבחוץ וזה שבפנים, זה היה מאיר בנאי.
הוא לא ביזבז מלים לריק. זאת היתה אחת התכונות החשובות שלו כאמן. הטקסטים שלו היו תמציתיים וחתרו מיד אל העיקר. "אל תלכי מכאן לא לא, אל תלכי מכאן" — זהו, יש כבר שיר מעולה. התמציתיות של הטקסט עזרה לבנאי ליצור בשירים שלו נפח יוצא דופן, שהיה אחת הסגולות העיקריות של האמנות שלו. המלים היו קצרות ונגישות, המלודיות וההרמוניות היו פשוטות והליווי המוזיקלי היה אף הוא מינימליסטי בדרך כלל (הגיטרה של יאיר מיכאל היתה בת הלוויה הנאמנה ביותר של בנאי). ולתוך המבנה המצומצם והמזוקק הזה, שהותיר הרבה מקום פנוי, בנאי הזרים את הקול הנהדר שלו, שמילא כל סנטימטר בחלל השיר וניחן במקדם נשמה גבוה במיוחד.
זה לא היה קול ענק או וירטואוזי, אבל ההדהוד שלו בתוך השירים בעלי הנפח הגדול והמאוורר היה חזק מאוד, ולפעמים אפילו ממגנט. "בתוך לבי יש צעקה והיא גדולה", שר בנאי ב"שער הרחמים". "גשם" הוא אולי הדוגמה הבולטת לצעקה של בנאי, אבל הצעקה הזאת, שאף פעם לא נפלה למלכודת הבומבסטיות, נשמעה בשירים רבים נוספים. דוגמה נפלאה במיוחד היא השיר "חלומות אחרים": "הולך בלי לדעת לא־א־א־אאאן!" בקליפ של השיר הזה, שיצא ב–1985, בתפר שבין האלבום הראשון לשני של בנאי, רואים אותו מרים את ידיו. לא לגמרי ברור אם זאת תנועת כניעה או תנועת ניצחון. נדמה שבנאי הכיר מקרוב את שתי התחושות הללו.
בנאי, שנולד בבאר שבע ב–1961, אחיהם הגדול של הקומיקאית אורנה בנאי והזמר אביתר בנאי, התפרסם לראשונה בתחילת שנות ה–80, כשהופיע בתוכנית הטלוויזיה "זה הזמן" בהנחייתו של רם עברון. ב–1982 יצא התקליטון הראשון שלו ובו השיר "אל המנוחה", שהיה העדות הראשונה למשולש לילה־גשם־רחוב: "לטפי אותי / הגשם שיירד / כבר שנים אני ברחובות נודד / אל המנוחה, אל הנחלה... כבר שנים / השמש שתשקע / כבר שנים שנים שנים / אני רץ בלי מטרה". כל השנים־שנים־שנים האלה שעליהן בנאי שר שיקפו תחושה קיומית סובייקטיבית מאוד. הוא היה אז בסך הכל בן 21.
אלבום הבכורה של בנאי, בהפקתו הפופית־אלקטרונית של אריק רודיך, יצא ב–1984 וכלל בין השאר את הלהיט "כשהיום עולה". אחריו באו הסינגלים המצליחים מאוד "שירו של שפשף", שנכלל בסרט "שוברים", ו"חלומות אחרים". "גשם", שיצא ב–1987 והופק על ידי מתי כספי, היה האלבום שהפך את בנאי לאחד הכוכבים הגדולים של המוזיקה הישראלית. עם שירים כמו "אל תלכי מכאן", "תגידי אש תגידי מים", "אצלך בעולם" ו"הלילה של אתי", הוא גם היה אחד האלבומים הישראליים הטובים ביותר של שנות ה–80.
"הצבעים משתנים" מ-1990 היה אלבום מינורי יותר, ונהדר אף הוא. בנאי חזר אל טבלת רבי המכר ב-1992 עם אלבומו המצליח ביותר, "וביניהם", שהטון שלו היה קליל יותר מזה של אלבומיו הקודמים. שירים כמו "וביניהם" ו"אהבה קצרה" נולדו להיות להיטי רדיו. הצד הכבד והרציני יותר של "שער הרחמים" לא הפריע גם לו להפוך ללהיט גדול.
בהמשכן של שנות ה–90 איבד בנאי את מקומו בקדמת הבמה של המוזיקה הישראלית. הוא חזר לשם רק באמצע העשור הקודם, כשהוציא את האלבום "שמע קולי", שבו הלחין פיוטים של שלום שבזי, אברהם אבן עזרא ומשוררים אחרים מימי הביניים וממאות מאוחרות יותר. "שמע קולי" היה אחד ממבשרי גל הפיוטים של סוף העשור הקודם, והוא יצא רגע לפני שהגל הזה נהפך לאופנה משומשת יתר על המידה. אם ברגע הראשון לא היה ברור מה לבנאי ולפיוטים, האלבום עצמו הבהיר שהזמר מכיר בצורה אינטימית את עולם הפיוט, מרגיש בו לגמרי בבית, ומשום כך יכול להכניס אליו את העגלה הפרטית המלאה שלו. חומרי הפיוטים שהוא הלחין היו אהבה ושנאה, אפילה ואור, אפסות וגדלות, תשוקה ויצר הרע — חומרים דומים להפליא לאלה שמהם היו עשויים שיריו של בנאי.
חלק מאוהביו החילונים של בנאי התאכזבו מהפנייה שלו אל מעיין המסורת היהודית, אבל "שמע קולי" נמכר היטב, הגיע במהרה למעמד של אלבום זהב והיה אמור להחזיר את בנאי לפעילות רצופה ומבוססת. זה לא קרה. זמרים אחרים היו רוכבים על הגל ומקליטים אלבום פיוטים נוסף או ממהרים להוציא חומרים מקוריים, אבל בנאי לא חזר לאולפן. משהו עצר אותו. הוא המשיך להופיע, אבל עשה את זה בתדירות נמוכה ולעתים נראה על הבמה מעט נוקשה ואף מרוחק ומנותק. אבל גם בהופעות המאופקות האלה התהוו מדי פעם רגעים שבהם נפתח פתאום איזה חלל רגשי ומשהו מכוח ההבעה הממגנט של בנאי, מאווירת המסע אל סוף הלילה, התרקם לזמן קצר ואחר כך נעלם.
