אומרים שהיה פה שמח ל
New member
לזכור חניך...
יום זיכרון קשה עובר על כוחותינו... השנה חניך שלי נכלל ב"חללי צה"ל". זה פשוט מזעזע לחשוב כל הזמן על כך שהיה בינינו אדם שהיה לו רע, רע מאד מאד... רע כל כך, עד כדי התאבדות... הכי אירוני זה שאחרי מקרים כאלה אנשים תמיד מגיבים: "אין מצב, לא יכול להיות, הוא היה הכי אופטימי בעולם... תמיד צחק עם כולם. בן אדם שמח, מאושר... לא יכול להיות". אירוני ומצמרר. הוא היה כל כך עצוב ומיואש והכי גרוע- כל כך לבד. לבד כי אף אחד לא קלט את הייאוש דרך הצחוק שלו. אף אחד לא הבין את העצב שצועק מתוכו כשהוא שתה עם החברה... את האובדנות כששרשר את הLMאדום בכפייתיות... אופטימיות? שמחה?? כל כך רחוק מהמציאות שקיימת. אנשים מסתובבים בינינו, לכאורה נראים כמונו, מתבדחים, זורמים, (אז נכון-לפעמים הם מסתגרים, אבל לא בצורה חריגה מידי...) ולא מקבלים גלגל הצלה מאף עובר אורח... ואז בבום של שניה הם מתייאשים, וגומרים את החיים, ומשאירים את כולם בשוק. הכי כואב לי להכניס את עצמי לדמות... לחשוב על כל הפעמים שהוא נשך שפתיים. שהוא בלע את הרוק והדמעות. על כל הפעמים שהוא הסתגר בחדר והתאכזב מהעולם, על הקללות שהוא קילל ועל הייאוש שהוא לא שידר. על כל הפעמים שהוא העביר בראש את האופציות שנותרו לו, על הדקות שהוא בחן בינו לבין עצמו את היתרונות וההפסדים, על כל הפעמים שהוא החליט להמשיך. ועל הפעם האחת שהוא פשוט החליט להפסיק. על המצב בו היה נמצא כשקיבל את ההחלטה הקשה מכל ועל המעשה עצמו... לבד בחיים, לבד במוות. לחייל מדהים, שממשיך ללוות אותי בכל יום מאז... אלוקים יודע כמה ניסיתי להתקרב. פ ס פ ו ס. סליחה בשם כל העולם.
יום זיכרון קשה עובר על כוחותינו... השנה חניך שלי נכלל ב"חללי צה"ל". זה פשוט מזעזע לחשוב כל הזמן על כך שהיה בינינו אדם שהיה לו רע, רע מאד מאד... רע כל כך, עד כדי התאבדות... הכי אירוני זה שאחרי מקרים כאלה אנשים תמיד מגיבים: "אין מצב, לא יכול להיות, הוא היה הכי אופטימי בעולם... תמיד צחק עם כולם. בן אדם שמח, מאושר... לא יכול להיות". אירוני ומצמרר. הוא היה כל כך עצוב ומיואש והכי גרוע- כל כך לבד. לבד כי אף אחד לא קלט את הייאוש דרך הצחוק שלו. אף אחד לא הבין את העצב שצועק מתוכו כשהוא שתה עם החברה... את האובדנות כששרשר את הLMאדום בכפייתיות... אופטימיות? שמחה?? כל כך רחוק מהמציאות שקיימת. אנשים מסתובבים בינינו, לכאורה נראים כמונו, מתבדחים, זורמים, (אז נכון-לפעמים הם מסתגרים, אבל לא בצורה חריגה מידי...) ולא מקבלים גלגל הצלה מאף עובר אורח... ואז בבום של שניה הם מתייאשים, וגומרים את החיים, ומשאירים את כולם בשוק. הכי כואב לי להכניס את עצמי לדמות... לחשוב על כל הפעמים שהוא נשך שפתיים. שהוא בלע את הרוק והדמעות. על כל הפעמים שהוא הסתגר בחדר והתאכזב מהעולם, על הקללות שהוא קילל ועל הייאוש שהוא לא שידר. על כל הפעמים שהוא העביר בראש את האופציות שנותרו לו, על הדקות שהוא בחן בינו לבין עצמו את היתרונות וההפסדים, על כל הפעמים שהוא החליט להמשיך. ועל הפעם האחת שהוא פשוט החליט להפסיק. על המצב בו היה נמצא כשקיבל את ההחלטה הקשה מכל ועל המעשה עצמו... לבד בחיים, לבד במוות. לחייל מדהים, שממשיך ללוות אותי בכל יום מאז... אלוקים יודע כמה ניסיתי להתקרב. פ ס פ ו ס. סליחה בשם כל העולם.
