ב ר ד ק י ס ט י ת
New member
לזיכרה....
החיים בישראל ... אנחנו חיים בארץ אוכלת יושביה. יום אחד אנחנו מבלים צוחקים משתוללים ויום למחרת, אנחנו נפגשים בבית העלמין להתייחד. והדבר קשה שבעתיים כשמדובר בילדינו. ==== היא עמדה מול המראה בחדר האמבטיה ועשתה פרצופים. כל מיני פרצופים. כאלה מין פרצופים שעושים רק למראה. צחוקה המתגלגל נשמע בכל הבית. חזרה והביטה בבבואתה שנשקפה אליה מן המראה. חזרה וסידרה את הקליפס הוורוד, בחנה את עצמה מכל הזוויות, וחזרה וסידרה את הקליפס. היה לה שער שחור, גלי וארוך ועיניים ירוקות צוחקות. היו לה לחיים עגלגלות וחיוך שהיה מרוח על פניה תמיד. היא השקיעה היום זמן רב בבגדים ובתסרוקת. לבשה את חולצת הנצנצים הסגולה ואת מכנסי הג´ינס המתרחבים. כי היום הוא יום מיוחד עבורה. היום יום הולדתה. יצאה מין הבית וצעדה לעבר בית ספרה, שהיה במרחק שני רחובות בלבד מביתה. לעיתים הייתה רוכבת על אופניה בדרכה לבית הספר. חלפה על פני העצים המוכרים, עצרה במכולת הפינתית וקנתה מקופלת, החליטה לפנק את עצמה לכבוד יום ההולדת. נכנסה לכיתה והתיישבה במקומה. חיכתה שאיזה מישהו יבוא ויאחל לה מזל טוב. קיוותה שמישהי מחברותיה זוכרת. איך זה שהן אינן זוכרות? והרי היא טרחה להזכיר להם זאת מדי יום במשך השבוע האחרון. אט אט החלה הכיתה מתמלאת. היא ישבה לידה שולחן הסמוך הדלת. אך כולם חלפו על פניה ללא תשומת לב כלל. כאילו לא הייתה שם. הדבר הכאיב לה מאד, אך היא החרישה. הצלצול נשמע והחל השיעור הראשון. כל השיעור לא יכלה להתרכז. היא חשבה כל הזמן כיצד זה יכלו חברותיה לשכוח את יום הולדתה. בהפסקה כבר לא יכלה יותר, הלכה לשירותים, סגרה את מכסה האסלה, ישבה ובכתה. לא היה אכפת לה שימרח לה האיפור. לא היה אכפת לה שהיא מאחרת לשיעור. לא היה אכפת לה כלל. מכלום. שום דבר בעולם לא עניין אותה עוד. רק היא בתוך הבועה שלה. רק היא והעצב. לא הגיעה לשיעור השלישי והרביעי וגם לא לחמישי ובכלל, לא התכוונה להגיע לאף שיעור. היא רק ישבה בשירותים ובכתה. לקחה את ניר הטואלט וחתכה לריבועים. ואז לחתיכות קטנות יותר, וקטנות יותר, וקטנות יותר. הניר הוכתם בדמעותיה כמו גם החולצה והמכנסיים. אחר כך נרגעה מעט והחליטה לחזור לכיתה. להראות לכולם שהיא מצפצפת ולא אכפת לה. אבל זה עדיין הפריע לה. לא יכלה לעסוק בשום דבר חוץ מענין יום ההולדת. "עלמתי הצעירה" קרא לעומתה המורה "אם השיעור שלי לא מעניין אותך את מוזמנת לצאת" יצאה מין הכיתה בראש חפוי. ישבה בחוץ שקועה בתוך עצמה. ´גם כן יום הולדת´ חשבה לעצמה. עם השמע הצלצול הגואל נכנסה לכיתה כדי לקחת את חפציה. חברתה דנה קראה לה. היא לא הגיבה, עשתה עצמה כאילו לא שמעה. דנה הפצירה בה להקשיב עד שלבסוף היא השתכנעה והקשיבה לה בחצי אוזן. משם התגלגלו העניינים בקצב מהיר כ"כ. רגע אחד היא דברה עם דנה בכיתה וברגע שלאחריו היא כבר הייתה במסעדה המקושטת. במסיבת ההפתעה שארגנו לה. הייתה מאושרת עד הגג. היא צחקה ודיברה, ולא זכרה דבר משאירע באותו הבוקר. ==== הן סיימו לאכול, והמלצרית הגיעה עם עוגה ענקית. עוגת קצפת עם קרם, דובדבנים, מרציפן ושוקולד. ועליה מודפסת בגדול תמונה שלה עם הכיתוב: "מזל טוב!" הן אכלו את העוגה, או יותר נכון זללו. היא עשתה לעצמה שפם עם הקצפת וכולן צחקו. לאחר העוגה הגיע שלב המתנות. הן קלעו בדיוק. אלו בדיוק הדברים שהיא רצתה. הן קנו לה ארנק, כזה עם פרווה ורדרדה. הן קנו לה כרית פלסטיק שקופה ובתוכה פרחים אדומים, והן קנו לה עוד ועוד. היא הייתה מאושרת. "אני מקווה שלא תשכחי את זה ותעשי לי גם" אמרה לימור בבדיחות. "זה יום ההולדת האחרון..." היא רצתה להגיד שזהו יום ההולדת האחרון שהיא תשכח, אך בטרם הספיקה להשלים את המשפט, פיצוץ גדול הרעיד את קירות המסעדה. ........ בת של חברים, אמה ואני ילדנו בהפרש של ימים ספורים. גידלנו יחד, חווינו יחד..... רגעים קשים...
החיים בישראל ... אנחנו חיים בארץ אוכלת יושביה. יום אחד אנחנו מבלים צוחקים משתוללים ויום למחרת, אנחנו נפגשים בבית העלמין להתייחד. והדבר קשה שבעתיים כשמדובר בילדינו. ==== היא עמדה מול המראה בחדר האמבטיה ועשתה פרצופים. כל מיני פרצופים. כאלה מין פרצופים שעושים רק למראה. צחוקה המתגלגל נשמע בכל הבית. חזרה והביטה בבבואתה שנשקפה אליה מן המראה. חזרה וסידרה את הקליפס הוורוד, בחנה את עצמה מכל הזוויות, וחזרה וסידרה את הקליפס. היה לה שער שחור, גלי וארוך ועיניים ירוקות צוחקות. היו לה לחיים עגלגלות וחיוך שהיה מרוח על פניה תמיד. היא השקיעה היום זמן רב בבגדים ובתסרוקת. לבשה את חולצת הנצנצים הסגולה ואת מכנסי הג´ינס המתרחבים. כי היום הוא יום מיוחד עבורה. היום יום הולדתה. יצאה מין הבית וצעדה לעבר בית ספרה, שהיה במרחק שני רחובות בלבד מביתה. לעיתים הייתה רוכבת על אופניה בדרכה לבית הספר. חלפה על פני העצים המוכרים, עצרה במכולת הפינתית וקנתה מקופלת, החליטה לפנק את עצמה לכבוד יום ההולדת. נכנסה לכיתה והתיישבה במקומה. חיכתה שאיזה מישהו יבוא ויאחל לה מזל טוב. קיוותה שמישהי מחברותיה זוכרת. איך זה שהן אינן זוכרות? והרי היא טרחה להזכיר להם זאת מדי יום במשך השבוע האחרון. אט אט החלה הכיתה מתמלאת. היא ישבה לידה שולחן הסמוך הדלת. אך כולם חלפו על פניה ללא תשומת לב כלל. כאילו לא הייתה שם. הדבר הכאיב לה מאד, אך היא החרישה. הצלצול נשמע והחל השיעור הראשון. כל השיעור לא יכלה להתרכז. היא חשבה כל הזמן כיצד זה יכלו חברותיה לשכוח את יום הולדתה. בהפסקה כבר לא יכלה יותר, הלכה לשירותים, סגרה את מכסה האסלה, ישבה ובכתה. לא היה אכפת לה שימרח לה האיפור. לא היה אכפת לה שהיא מאחרת לשיעור. לא היה אכפת לה כלל. מכלום. שום דבר בעולם לא עניין אותה עוד. רק היא בתוך הבועה שלה. רק היא והעצב. לא הגיעה לשיעור השלישי והרביעי וגם לא לחמישי ובכלל, לא התכוונה להגיע לאף שיעור. היא רק ישבה בשירותים ובכתה. לקחה את ניר הטואלט וחתכה לריבועים. ואז לחתיכות קטנות יותר, וקטנות יותר, וקטנות יותר. הניר הוכתם בדמעותיה כמו גם החולצה והמכנסיים. אחר כך נרגעה מעט והחליטה לחזור לכיתה. להראות לכולם שהיא מצפצפת ולא אכפת לה. אבל זה עדיין הפריע לה. לא יכלה לעסוק בשום דבר חוץ מענין יום ההולדת. "עלמתי הצעירה" קרא לעומתה המורה "אם השיעור שלי לא מעניין אותך את מוזמנת לצאת" יצאה מין הכיתה בראש חפוי. ישבה בחוץ שקועה בתוך עצמה. ´גם כן יום הולדת´ חשבה לעצמה. עם השמע הצלצול הגואל נכנסה לכיתה כדי לקחת את חפציה. חברתה דנה קראה לה. היא לא הגיבה, עשתה עצמה כאילו לא שמעה. דנה הפצירה בה להקשיב עד שלבסוף היא השתכנעה והקשיבה לה בחצי אוזן. משם התגלגלו העניינים בקצב מהיר כ"כ. רגע אחד היא דברה עם דנה בכיתה וברגע שלאחריו היא כבר הייתה במסעדה המקושטת. במסיבת ההפתעה שארגנו לה. הייתה מאושרת עד הגג. היא צחקה ודיברה, ולא זכרה דבר משאירע באותו הבוקר. ==== הן סיימו לאכול, והמלצרית הגיעה עם עוגה ענקית. עוגת קצפת עם קרם, דובדבנים, מרציפן ושוקולד. ועליה מודפסת בגדול תמונה שלה עם הכיתוב: "מזל טוב!" הן אכלו את העוגה, או יותר נכון זללו. היא עשתה לעצמה שפם עם הקצפת וכולן צחקו. לאחר העוגה הגיע שלב המתנות. הן קלעו בדיוק. אלו בדיוק הדברים שהיא רצתה. הן קנו לה ארנק, כזה עם פרווה ורדרדה. הן קנו לה כרית פלסטיק שקופה ובתוכה פרחים אדומים, והן קנו לה עוד ועוד. היא הייתה מאושרת. "אני מקווה שלא תשכחי את זה ותעשי לי גם" אמרה לימור בבדיחות. "זה יום ההולדת האחרון..." היא רצתה להגיד שזהו יום ההולדת האחרון שהיא תשכח, אך בטרם הספיקה להשלים את המשפט, פיצוץ גדול הרעיד את קירות המסעדה. ........ בת של חברים, אמה ואני ילדנו בהפרש של ימים ספורים. גידלנו יחד, חווינו יחד..... רגעים קשים...
