לומדים מטעויות העבר? hardly...
כל מי ששמע את סיפורי הנוגע ללב נכנס להלם ושוק, ואפילו היה קצת המום. מישהו פעם אמר שברגע שקורה משהו רע למישהו בצבא, ישר מחוקקים איזה חוק שימנע בכל מקרה מצב דומה. באמת? כנראה שצה"ל לא למד שכאשר חייל מתלונן על כאבים, וניראה חולה, והלחץ דם והחום שלו לא הכי תקניים בעולם, הוא כנראה חולה! האמת שזה קרה בלי כל אזהרה מוקדמת. היו לי כאבי ראש קלים שבאו והלכו. יום ראשון הגעתי לצבא כרגיל, ולפתע חשתי סחרחורות קלות. הלכתי לרופאה שגילתה שלחץ הדם שלי מאוד נמוך. אמרה לי לקחת דקסמול (שלא עוזר בכ-ל-ו-ם) ולשתות הרבה מים. הכאב ראש לא עבר. רק התחזק. ביקשתי מהמפקד להתשחרר מוקדם, והוא בטוב ליבו, אישר לי. הלכתי לסבתא. נכנסתי למיטה לישון קצת שהכאב יעבור, אבל איזה שינה ואיזה נעליים. הגוף התחיל לכאוב, האף נסתם לגמרי, הגרון דקר אותי בכל פעם שניסיתי לבלוע, וככה עד הערב אני כבר גוססת.. כל הלילה לא ישנתי. הכאבים היו נוראיים.. וכמה אקמול פורטה לקחתי.. כמה קלגרון.. ושום דבר לא עוזר.. כל הגוף ברעידות.. בכאבים.. שלחתי לטאז הודעה שהייתה מעין בדיחה שחורה על מצבי העגום - "טאז, בקרוב החברה שלך תהיה שלי, מלאך המוות". אז בבוקר אני בקושי קמה מהמיטה, גוררת את עצמי לתחנת האוטובוס במטרה לראות את רופאת היחידה שתתן לי כמה גימלים נחמדים.. מגיעה לחובש. החובש בודק אותי. לא היה חום רציני בגלל שלפני 20 דקות לקחתי אקמול.. והחמור הזה מעיז ברוב חוצפתו לראות אותי חצי מתה ולהגיד לי - אולי זה קשור לזה שאת חדשה פה. אם היה לי כוח לקום.. כמעט בכיתי, ואמרתי לו שזה לא קשור בכלל, כל הלילה לא ישנתי מרוב הכאבים, ואני לא יכולה להישאר בבסיס כי כואב לי לשבת אפילו.. אז הוא בחוסר הסימפטיה שלו אומר לי - "טוב נו, אז נו, תלכי לקצין העיר" "ואיך אני אגיע לקצין העיר?", "אוטובוסים", "מה זאת אומרת אוטובוסים? אתה לא שם לב למצב שלי?", "את באמת חושבת שמגיע לך רכב? לפי הנהלים, לא, ותצאי מזה, את לא בקייטנה, את בצבא, תקחי כדורים ותראי איך את מרגישה" "אני ממש לא הולכת להישאר פה, אני באתי לפה רק בשביל לקבל גימלים ולא שום דבר אחר, אני מספיק חולה בשביל לא להישאר פה". קמתי ויצאתי משם. הוא עוד קורא לי - "את מפנה את הגב שלך אליי? תביני שלא מגיע לך רכב" "בסדר בסדר, חיילת נמצאת במצב כזה וככה אתה מתייחס אליי, אין בעיה, תודה ושלום" "תרגישי טוב" תרגיש חרא, חתיכת )*&^&$^%. הייתי בהלם מהיחס. סיפרתי לחברה שלי מה שהלך אצלו והיא אמרה שאף אחד בבסיס לא סובל אותו, ושהוא סתם צעיר שמתלהב מעצמו. אז יופי, שיתלהב על חשבון אחרים, לא עליי. המפקד שלי בדיוק היה בדרך החוצה, הקפיץ אותי לקרייה. אחרי עשרים דקות אני נכנסת לחובשת שאומרת לי בדיוק מה שהחובש אומר לי. "אבל אין לי רופא ביחידה" "אז תלכי אליו מחר" "אבל אני לא מסוגלת לתפקד, בבקשה תפני אותי לרופא שלכם, באתי במיוחד מהיחידה שלי" "את לא שייכת לקרייה את לא יכולה להיבדק פה" "אבל אין לי רופא, את לא מבינה?" "תקחי כדורים ותלכי מחר" "כדורים לא עוזרים לי. אני כל היום על כדורים" "את רוצה, תלכי לאחראי המרפאה, תתלונני" "אין בעיה" אני הולכת לאחראי המרפאה, מסבירה לו את העניין שאני לא יכולה לחזור ליחידה שלי בשום פנים ואופן, ואני חייבת לראות רופא. הוא היה ממש אדיב ואמר - "אין בעיה, קחי את הפתק הזה לחובשת ותכנסי לרופא" נכנסתי לרופא אחרי חצי שעה. הרופא היה ממש ממש נחמד. מין אנחה אחרי כל הסבל שעברתי עד כה. הוא נתן לי שלושה גימלים, ועוד רצה שאעשה משטח גרון, אבל שוב - "היא לא שייכת ליחידה, היא לא יכולה לעשות פה משטח גרון" "איפה אני יכולה לעשות משטח גרון?" "בצריפין" הרופא התעצבן והתעקש - "לא אכפת לי יחידה שמיחידה, לי אכפת מהבריאות שלה. תעשו לה משטח גרון ורק תודיעו לה את התוצאות בפלאפון" "לא יכולות, יש נהלים. אנחנו נכנס לכלא" הוא המשיך להתווכח איתן לעוד איזה עשר דקות, עד שלבסוף הוא וויתר ואמר לי - "אין מה לעשות, הן אטומות מידי. תקחי את האנטיביוטיקה, עדיף מאשר שתחכי למחר לראות האם המצב מחמיר" הודתי לו המון על היחס החם ועל כך שהוא שהוא נלחם, אומנם מלחמת שב, אבל כמה טוב לראות רופאים שאכפת להם. וככה אני הולכת הביתה, מתה לגמרי, מנסה לישון אבל קשה, הכאבים נוראיים.. אבא לקח אותי הביתה בערב, אמא הכינה מרק עם אטריות, אבא דאג לי ובבוקר בא וליטף אותי בראש ושאל אותי איך אני מרגישה.. מה אני אגיד לכם. פסיכולוגי. בית. אין כמו הבית. והאנטיביוטיקה כמובן. והקלגרון, והadvil, והטיפות אף, והויטמין c, הכל משפיע עליי לחיוב.. רק הגרון עדיין הורג אותי, אבל לפחות הראש הפסיק לקדוח.. איזו אטימות, לא יאומן. אבל מזה למדתי לא לוותר על מה שמגיע לי, להילחם על הזכויות שלי, רק חבל שזה עולה לי כל-כך הרבה, ושיש חיילים שכבר היו מקבלים, והיה קורה להם את מה שקרה לאותו חייל שהתלונן על כאבים, אף אחד לא האמין לו, ואז הוא נפטר..
כל מי ששמע את סיפורי הנוגע ללב נכנס להלם ושוק, ואפילו היה קצת המום. מישהו פעם אמר שברגע שקורה משהו רע למישהו בצבא, ישר מחוקקים איזה חוק שימנע בכל מקרה מצב דומה. באמת? כנראה שצה"ל לא למד שכאשר חייל מתלונן על כאבים, וניראה חולה, והלחץ דם והחום שלו לא הכי תקניים בעולם, הוא כנראה חולה! האמת שזה קרה בלי כל אזהרה מוקדמת. היו לי כאבי ראש קלים שבאו והלכו. יום ראשון הגעתי לצבא כרגיל, ולפתע חשתי סחרחורות קלות. הלכתי לרופאה שגילתה שלחץ הדם שלי מאוד נמוך. אמרה לי לקחת דקסמול (שלא עוזר בכ-ל-ו-ם) ולשתות הרבה מים. הכאב ראש לא עבר. רק התחזק. ביקשתי מהמפקד להתשחרר מוקדם, והוא בטוב ליבו, אישר לי. הלכתי לסבתא. נכנסתי למיטה לישון קצת שהכאב יעבור, אבל איזה שינה ואיזה נעליים. הגוף התחיל לכאוב, האף נסתם לגמרי, הגרון דקר אותי בכל פעם שניסיתי לבלוע, וככה עד הערב אני כבר גוססת.. כל הלילה לא ישנתי. הכאבים היו נוראיים.. וכמה אקמול פורטה לקחתי.. כמה קלגרון.. ושום דבר לא עוזר.. כל הגוף ברעידות.. בכאבים.. שלחתי לטאז הודעה שהייתה מעין בדיחה שחורה על מצבי העגום - "טאז, בקרוב החברה שלך תהיה שלי, מלאך המוות". אז בבוקר אני בקושי קמה מהמיטה, גוררת את עצמי לתחנת האוטובוס במטרה לראות את רופאת היחידה שתתן לי כמה גימלים נחמדים.. מגיעה לחובש. החובש בודק אותי. לא היה חום רציני בגלל שלפני 20 דקות לקחתי אקמול.. והחמור הזה מעיז ברוב חוצפתו לראות אותי חצי מתה ולהגיד לי - אולי זה קשור לזה שאת חדשה פה. אם היה לי כוח לקום.. כמעט בכיתי, ואמרתי לו שזה לא קשור בכלל, כל הלילה לא ישנתי מרוב הכאבים, ואני לא יכולה להישאר בבסיס כי כואב לי לשבת אפילו.. אז הוא בחוסר הסימפטיה שלו אומר לי - "טוב נו, אז נו, תלכי לקצין העיר" "ואיך אני אגיע לקצין העיר?", "אוטובוסים", "מה זאת אומרת אוטובוסים? אתה לא שם לב למצב שלי?", "את באמת חושבת שמגיע לך רכב? לפי הנהלים, לא, ותצאי מזה, את לא בקייטנה, את בצבא, תקחי כדורים ותראי איך את מרגישה" "אני ממש לא הולכת להישאר פה, אני באתי לפה רק בשביל לקבל גימלים ולא שום דבר אחר, אני מספיק חולה בשביל לא להישאר פה". קמתי ויצאתי משם. הוא עוד קורא לי - "את מפנה את הגב שלך אליי? תביני שלא מגיע לך רכב" "בסדר בסדר, חיילת נמצאת במצב כזה וככה אתה מתייחס אליי, אין בעיה, תודה ושלום" "תרגישי טוב" תרגיש חרא, חתיכת )*&^&$^%. הייתי בהלם מהיחס. סיפרתי לחברה שלי מה שהלך אצלו והיא אמרה שאף אחד בבסיס לא סובל אותו, ושהוא סתם צעיר שמתלהב מעצמו. אז יופי, שיתלהב על חשבון אחרים, לא עליי. המפקד שלי בדיוק היה בדרך החוצה, הקפיץ אותי לקרייה. אחרי עשרים דקות אני נכנסת לחובשת שאומרת לי בדיוק מה שהחובש אומר לי. "אבל אין לי רופא ביחידה" "אז תלכי אליו מחר" "אבל אני לא מסוגלת לתפקד, בבקשה תפני אותי לרופא שלכם, באתי במיוחד מהיחידה שלי" "את לא שייכת לקרייה את לא יכולה להיבדק פה" "אבל אין לי רופא, את לא מבינה?" "תקחי כדורים ותלכי מחר" "כדורים לא עוזרים לי. אני כל היום על כדורים" "את רוצה, תלכי לאחראי המרפאה, תתלונני" "אין בעיה" אני הולכת לאחראי המרפאה, מסבירה לו את העניין שאני לא יכולה לחזור ליחידה שלי בשום פנים ואופן, ואני חייבת לראות רופא. הוא היה ממש אדיב ואמר - "אין בעיה, קחי את הפתק הזה לחובשת ותכנסי לרופא" נכנסתי לרופא אחרי חצי שעה. הרופא היה ממש ממש נחמד. מין אנחה אחרי כל הסבל שעברתי עד כה. הוא נתן לי שלושה גימלים, ועוד רצה שאעשה משטח גרון, אבל שוב - "היא לא שייכת ליחידה, היא לא יכולה לעשות פה משטח גרון" "איפה אני יכולה לעשות משטח גרון?" "בצריפין" הרופא התעצבן והתעקש - "לא אכפת לי יחידה שמיחידה, לי אכפת מהבריאות שלה. תעשו לה משטח גרון ורק תודיעו לה את התוצאות בפלאפון" "לא יכולות, יש נהלים. אנחנו נכנס לכלא" הוא המשיך להתווכח איתן לעוד איזה עשר דקות, עד שלבסוף הוא וויתר ואמר לי - "אין מה לעשות, הן אטומות מידי. תקחי את האנטיביוטיקה, עדיף מאשר שתחכי למחר לראות האם המצב מחמיר" הודתי לו המון על היחס החם ועל כך שהוא שהוא נלחם, אומנם מלחמת שב, אבל כמה טוב לראות רופאים שאכפת להם. וככה אני הולכת הביתה, מתה לגמרי, מנסה לישון אבל קשה, הכאבים נוראיים.. אבא לקח אותי הביתה בערב, אמא הכינה מרק עם אטריות, אבא דאג לי ובבוקר בא וליטף אותי בראש ושאל אותי איך אני מרגישה.. מה אני אגיד לכם. פסיכולוגי. בית. אין כמו הבית. והאנטיביוטיקה כמובן. והקלגרון, והadvil, והטיפות אף, והויטמין c, הכל משפיע עליי לחיוב.. רק הגרון עדיין הורג אותי, אבל לפחות הראש הפסיק לקדוח.. איזו אטימות, לא יאומן. אבל מזה למדתי לא לוותר על מה שמגיע לי, להילחם על הזכויות שלי, רק חבל שזה עולה לי כל-כך הרבה, ושיש חיילים שכבר היו מקבלים, והיה קורה להם את מה שקרה לאותו חייל שהתלונן על כאבים, אף אחד לא האמין לו, ואז הוא נפטר..