בעבר תבעתי את הביטוח הלאומי
בגלל המחלה שאני סובלת ממנה (תסמונת תשישות כרונית - אגב, כידוע, זו "מחלת נשים", כלומר אחוז גבוה מהסובלים ממנה הן נשים, ולכן לא לוקחים אותה מאד ברצינות בממסד הרפואי ובממסד הסעד), וכמובן שאיש לא טרח ליידע אותי בעניין. מכיוון שלא יכולתי להרשות לעצמי עורך דין (אדם שנאלץ לתבוע קיצבת נכות מהביטוח הלאומי לעתים קרובות סובל מקשיי פרנסה, באופן לא מפתיע), ויתרתי בסופו של דבר על העניין, אבל אני יכולה לציין שההתרשמות שלי מההליכים בביטוח הלאומי היתה גרועה מאד. רופא אחד שבדק אותי טען שבביטוח הלאומי לא מכירים במחלה הזו (זה היה בסניף חיפה, ובסניף תל אביב יש כמה אנשים שמקבלים קיצבה על תסמונת תשישות כרונית, שמוכרת שם לכל דבר), ובוועדת הערעורים שבו ושאלו אותי שוב ושוב אם אני סובלת מדכאון ומנטיות אבדניות (למרות שתסמונת תשישות כרונית אינה קשורה לדכאון ואינה מחלה פסיכוסומטית או נפשית, כי אם, ככל הנראה כיום, הפרעה ביוכימית וחיסונית), ובבירור חסרו את האינפורמציה הדרושה בנוגע למחלה הזו (הם שאלו עוד כמה שאלות מגוחכות שהבהירו היטב שאין להם מושג בתחום). למרות זאת, הם בחרו להתעלם ממכתב אבחנה מרופאה שמתמחה בתחום הזה, ולקבוע לי שיעור אבדן כושר השתכרות נמוך בצורה מגוחכת. אין לי ספק שאם הייתי נעזרת בעורך דין לשם התביעה, היה לי סיכוי טוב יותר. מה שאני כן תוהה לגביו, זה עד כמה היחס היה רציני או מקצועי יותר אם היה מדובר במחלה "גברית".