לוחם עצלן מחפש עבודה
שלום שלום לכולם. בעבר הייתי חובב נלהב מאוד של אימוני כושר. כשגליתי את העולם הנפלא (ו-ה-מ-מ-כ-ר) של אימוני משקולות מיהרתי להיכנס בעובי הקורה. בתחילה בשביל מראה טוב, ולאחר מכן כשנעשיתי יותר רציני, אימוני כוח. התחושה של לנסות ללכת הביתה אחרי אימון כבד ומוצלח (ומדוייק טכנית) בחדר כושר היא מן הנפלאות בעולם. בנוסף, תמיד אהבתי את הכלי המוזר הזה ששמו אופניים, וגם בו הרבתי להתאמן כשיכולתי (לכבוש עליות במגמת שיפור זמנים זה הדבר האהוב עלי ביותר).
בהדרגה אמנם העניין נעשה לא מספיק, כלומר מה הטעם בלעבוד כ"כ הרבה על כושר אם אין לו שום שימוש? ואז גליתי את העולם המרתק (והלא ממכר, כי צריך גם להשתמש בראש. ולמי יש כוח לזה) של אמנויות הלחימה. באופן טבעי נמשכתי בהתחלה ל"אמנויות מבוססות כושר" כפי שאני אוהב לכנות אותן. קראטה כמה שנים, ולאחר מכן קונג פו וו וויי. הייתי יכול באותה מידה למשל ללכת ל-MMA או איגרוף או טקוואנדו. אימונים קשוחים, מחשלים (מבחינה מנטלית), קרביים מאוד, אפילו שבניית הטכניקה אורכת זמן, בניית האינסטינקטים והמנטליות לקרב (לפחות בגירסה ראשונית כלשהי) מופיעה מהר מאוד.
לא עבר זמן רב (חודשיים בערך) לפני שחשתי הרבה יותר בטוח בכל פעם שהתפתח מולי קרב רחוב (היה קורה מדי פעם בסופי שבוע במקומות בהם הייתי מסתובב). תחושת הרוגע והשליטה העצמית נוכח איום אלימות ופורענות שכזה - היא היא זו שבאמת ממכרת באמנויות לחימה, עבורי לפחות. השלווה. מדוע, אם הכל הלך כ"כ טוב, אם כן, מותר לכם לשאול, ישנה בעיה בכלל?
ובכן הברך והגב התחתון שלי התחילו לעשות קולות של "די מספיק". הלכתי לאורטופד וגליתי שיש לי סקוליוזיס קל (עקמת בעמוד השידרה. נפוץ מאוד). פלטפוס ידעתי שכבר יש לי, ונאמר לי שהעניין לא מיטיב עם הברכיים שלי. התחלתי להקדיש פחות תשומת לב לעצימות העבודה, לקושי העבודה, ויותר תשומת לב לטכניקת העבודה. עם הזמן ויתרתי על אמנויות הלחימה וחזרתי לבסיס - אימוני כושר (מסיבות שלאו דווקא קשורות לכאבים).
אמנם החלה להתגבש שינוי תפיסת עולם במוחי. התחלתי לנסות להיות לא כבד וחזק, אלא קליל וזריז. הפסקתי לחלוטין עם אימוני כוח והתמקדתי רק באימונים נגד משקל גוף. אין שום עוררין - התחושה הפיזית והמנטלית בעקבות אימונים אלו היתה טובה פי כמה. הרגשתי מ-צ-ו-י-י-ן. כמו כן התחלתי לעבוד יותר על טכניקה נכונה, כדי להימנע מעשיית נזק לגב התחתון ולברך ימין. התחלתי לשים לב לטכניקה שלי באופניים, באימוני כושר, אפילו לטכניקה בהליכה בעמידה ובישיבה.
כל העניין הזה של זניחת העצימות לטובת קלילות שיחרור וטכניקה נכונה, הביא אותי בהדרגה להשאיר מאחור את כל האימונים הקשים פיזית, ולאמץ ראיית עולם חדשה - הרבה גמישות, הרבה שיחרור, ובעיקר - טכניקה. שמתי לב שככל שהטכניקה שלי נכונה יותר, השרירים מתעייפים פחות. זה, בעצם, משפט המפתח של כל ההודעה שלי, וכל מה שקדם לו היה כהקדמה בלבד. נפל לי איזהשהו סוג של אסימון, שבכל השנים הקודמות השקעתי בלשפר את השרירים. אך ככל שהטכניקה נכונה יותר, השרירים נחוצים פחות. השקעתי את הזמן והאנרגיה שלי בפיתרון עקיף, ולא בסוגיה המרכזית, כך נדמה לי.
כשחשתי בערך מוכן (שכן בחיים האלה, אף אחד אף פעם לא באמת מוכן למשהו) חזרתי לחיפושי אחר אמנות לחימה שתתאים לראיית עולמי החדשה. מצאתי המון אמנויות לחימה "רכות" או "מבוססות טכניקה" כפי שאני מכנה אותן. פה אף אחד לא אומר לך לעשות שכיבות שמיכה, תרגילי ניתור וזריזות, עבודה על כוח מתפרץ וכדומה. לא. רק עוד שיחרור, עוד טכניקה, עוד הרפיה, ועוד שיחרור. הרבה עבודה על גמישות, הרבה עבודה איטית.
זה היה נפלא מצד אחד, אבל מאוד לא "קרבי" מצד שני. כלומר, איני מצפה לאחר חודשיים בלבד להרגיש בטוח יותר בסביבה עויינת. אבל היתה חסרה לי האוריאנטציה הקרבית, בניגוד לכל הזמן רק ללטש עוד ועוד את הטכניקה עד שנגיע למצב המושלם ממנו נביס את כולם (שאף פעם לא קורה כי תמיד יש על מה לעבוד). וזה מה שאני מחפש - משהו משוחרר, שמתבסס על הרפיה וטכניקה נכונה, שגם יודע איך לפרק ללוחם אחר את הצורה (אם תסלחו לי על הביטוי המדוייק) לא רק בתאוריה אלא גם בפרקטיקה. אימונים שגם חוטפים בהם מכות כואבות ויש עבודה על המרכיב המנטלי. אימונים שיש בהם הרבה עבודה חופשית (ולא פעם בסמינר תלת-שנתי או משהו).
בדיוק סיימתי לראות תוכנית קרבות ב-MMA משקל קל. והייתי חייב לשאול את עצמי - מי מבין כל הכיתות שהתנסתי בהן היה מסוגל לנצח בחור מרושע מיומן מהיר זריז חזק לוחמני בן 25 שרק רוצה (ויודע איך) לפרק לך את הצורה (בסטרייקינג או על הקרקע, איך שתרצה). אני חייב להודות שהייתי שם את הכסף על החבר'ה מה"אולד סקול שלי" ולא על החבר'ה המשוחררים. האם תוכלו להמליץ לי על כיתת אימונים הנעה פחות או יותר לכיוון שאני מחפש?
רב תודות, ואני מתנצל על ניסוחי הבוטים והחובבניים. ברור מאוד שאיני אפילו חובבן מוצלח בתחום אמנויות הלחימה, רק לוחם עצלן המנסה למצוא את דרכו.
תודה.
שלום שלום לכולם. בעבר הייתי חובב נלהב מאוד של אימוני כושר. כשגליתי את העולם הנפלא (ו-ה-מ-מ-כ-ר) של אימוני משקולות מיהרתי להיכנס בעובי הקורה. בתחילה בשביל מראה טוב, ולאחר מכן כשנעשיתי יותר רציני, אימוני כוח. התחושה של לנסות ללכת הביתה אחרי אימון כבד ומוצלח (ומדוייק טכנית) בחדר כושר היא מן הנפלאות בעולם. בנוסף, תמיד אהבתי את הכלי המוזר הזה ששמו אופניים, וגם בו הרבתי להתאמן כשיכולתי (לכבוש עליות במגמת שיפור זמנים זה הדבר האהוב עלי ביותר).
בהדרגה אמנם העניין נעשה לא מספיק, כלומר מה הטעם בלעבוד כ"כ הרבה על כושר אם אין לו שום שימוש? ואז גליתי את העולם המרתק (והלא ממכר, כי צריך גם להשתמש בראש. ולמי יש כוח לזה) של אמנויות הלחימה. באופן טבעי נמשכתי בהתחלה ל"אמנויות מבוססות כושר" כפי שאני אוהב לכנות אותן. קראטה כמה שנים, ולאחר מכן קונג פו וו וויי. הייתי יכול באותה מידה למשל ללכת ל-MMA או איגרוף או טקוואנדו. אימונים קשוחים, מחשלים (מבחינה מנטלית), קרביים מאוד, אפילו שבניית הטכניקה אורכת זמן, בניית האינסטינקטים והמנטליות לקרב (לפחות בגירסה ראשונית כלשהי) מופיעה מהר מאוד.
לא עבר זמן רב (חודשיים בערך) לפני שחשתי הרבה יותר בטוח בכל פעם שהתפתח מולי קרב רחוב (היה קורה מדי פעם בסופי שבוע במקומות בהם הייתי מסתובב). תחושת הרוגע והשליטה העצמית נוכח איום אלימות ופורענות שכזה - היא היא זו שבאמת ממכרת באמנויות לחימה, עבורי לפחות. השלווה. מדוע, אם הכל הלך כ"כ טוב, אם כן, מותר לכם לשאול, ישנה בעיה בכלל?
ובכן הברך והגב התחתון שלי התחילו לעשות קולות של "די מספיק". הלכתי לאורטופד וגליתי שיש לי סקוליוזיס קל (עקמת בעמוד השידרה. נפוץ מאוד). פלטפוס ידעתי שכבר יש לי, ונאמר לי שהעניין לא מיטיב עם הברכיים שלי. התחלתי להקדיש פחות תשומת לב לעצימות העבודה, לקושי העבודה, ויותר תשומת לב לטכניקת העבודה. עם הזמן ויתרתי על אמנויות הלחימה וחזרתי לבסיס - אימוני כושר (מסיבות שלאו דווקא קשורות לכאבים).
אמנם החלה להתגבש שינוי תפיסת עולם במוחי. התחלתי לנסות להיות לא כבד וחזק, אלא קליל וזריז. הפסקתי לחלוטין עם אימוני כוח והתמקדתי רק באימונים נגד משקל גוף. אין שום עוררין - התחושה הפיזית והמנטלית בעקבות אימונים אלו היתה טובה פי כמה. הרגשתי מ-צ-ו-י-י-ן. כמו כן התחלתי לעבוד יותר על טכניקה נכונה, כדי להימנע מעשיית נזק לגב התחתון ולברך ימין. התחלתי לשים לב לטכניקה שלי באופניים, באימוני כושר, אפילו לטכניקה בהליכה בעמידה ובישיבה.
כל העניין הזה של זניחת העצימות לטובת קלילות שיחרור וטכניקה נכונה, הביא אותי בהדרגה להשאיר מאחור את כל האימונים הקשים פיזית, ולאמץ ראיית עולם חדשה - הרבה גמישות, הרבה שיחרור, ובעיקר - טכניקה. שמתי לב שככל שהטכניקה שלי נכונה יותר, השרירים מתעייפים פחות. זה, בעצם, משפט המפתח של כל ההודעה שלי, וכל מה שקדם לו היה כהקדמה בלבד. נפל לי איזהשהו סוג של אסימון, שבכל השנים הקודמות השקעתי בלשפר את השרירים. אך ככל שהטכניקה נכונה יותר, השרירים נחוצים פחות. השקעתי את הזמן והאנרגיה שלי בפיתרון עקיף, ולא בסוגיה המרכזית, כך נדמה לי.
כשחשתי בערך מוכן (שכן בחיים האלה, אף אחד אף פעם לא באמת מוכן למשהו) חזרתי לחיפושי אחר אמנות לחימה שתתאים לראיית עולמי החדשה. מצאתי המון אמנויות לחימה "רכות" או "מבוססות טכניקה" כפי שאני מכנה אותן. פה אף אחד לא אומר לך לעשות שכיבות שמיכה, תרגילי ניתור וזריזות, עבודה על כוח מתפרץ וכדומה. לא. רק עוד שיחרור, עוד טכניקה, עוד הרפיה, ועוד שיחרור. הרבה עבודה על גמישות, הרבה עבודה איטית.
זה היה נפלא מצד אחד, אבל מאוד לא "קרבי" מצד שני. כלומר, איני מצפה לאחר חודשיים בלבד להרגיש בטוח יותר בסביבה עויינת. אבל היתה חסרה לי האוריאנטציה הקרבית, בניגוד לכל הזמן רק ללטש עוד ועוד את הטכניקה עד שנגיע למצב המושלם ממנו נביס את כולם (שאף פעם לא קורה כי תמיד יש על מה לעבוד). וזה מה שאני מחפש - משהו משוחרר, שמתבסס על הרפיה וטכניקה נכונה, שגם יודע איך לפרק ללוחם אחר את הצורה (אם תסלחו לי על הביטוי המדוייק) לא רק בתאוריה אלא גם בפרקטיקה. אימונים שגם חוטפים בהם מכות כואבות ויש עבודה על המרכיב המנטלי. אימונים שיש בהם הרבה עבודה חופשית (ולא פעם בסמינר תלת-שנתי או משהו).
בדיוק סיימתי לראות תוכנית קרבות ב-MMA משקל קל. והייתי חייב לשאול את עצמי - מי מבין כל הכיתות שהתנסתי בהן היה מסוגל לנצח בחור מרושע מיומן מהיר זריז חזק לוחמני בן 25 שרק רוצה (ויודע איך) לפרק לך את הצורה (בסטרייקינג או על הקרקע, איך שתרצה). אני חייב להודות שהייתי שם את הכסף על החבר'ה מה"אולד סקול שלי" ולא על החבר'ה המשוחררים. האם תוכלו להמליץ לי על כיתת אימונים הנעה פחות או יותר לכיוון שאני מחפש?
רב תודות, ואני מתנצל על ניסוחי הבוטים והחובבניים. ברור מאוד שאיני אפילו חובבן מוצלח בתחום אמנויות הלחימה, רק לוחם עצלן המנסה למצוא את דרכו.
תודה.
