לא יודעת דבר
New member
לוותר?
שלום, שוב אני מוצאת את עצמי כותבת הודעה בפורום, למה? לא ברור בכלל... פעם בחצי שנה עד שנה ברגע הכי קיצוני, אני מוצאת את עצמי כותבת הודעה פה... מתחננת לעזרה, מבקשת עצה, לא יודעת למי לפנות... והנה שוב אני כאן... את ההודעה הראשונה כתבתי לפני 5 שנים... ומה השתנה? אני מתדרדרת במהירות לקצה ולא מצליחה לעצור. חברים (מהעבר) שואלים למה אני לא בקשר? למה נעלמת? ומה יש לי לענות? לא רוצה להתקשר כי כואב לספר שאין חדש בכלל בכלל אין חדש... אותה עבודה, אותה שגרה של עומס ולחץ, אותו הדיכאון, אותו הסבל... רק שיותר חזק... תקווה שפעם היו נעלמות אחת אחת... דברים שהייתי בטוחה בהם כבר לא נראית כה בטוחים... מעלות שחשבתי שיש לי מתבררות כאשליה אופטית. אני עדיין מאמינה שיש מטרה... שאין סיכוי שזה סתם החיים שלי... שמה שעברתי, שההתעללות, האכזריות, חוסר ילדות, בדידות, אכזבות, אבדות לכל אלה הייתה מטרה כלשהי... חשבתי פעם שזה בשביל שאני אוכל לעזור לאנשים אחרים... אוכל להבין מה עובר עליהם ולעזור יותר טוב. ועכשיו? אני לא בטוחה... אז אולי עזרתי פעם לאחד או שניים... אז אולי פעם "ב..." עדיין יוצא לי... אבל זה לא מספיק... לא יכול להיות ש"כל" מה שעברתי היה רק בשביל זה. מה המטרה? מחשבה שאין מטרה מפחידה אותי... כי אם אין מטרה סימן שזה לא יגמר לעולם. שזה הגורל שלי לסבול ככה כל החיים. אבל אני צעירה עדיין (בערך)! יש עוד סיכוי, לא?... כי אם אין... אני כל כך רוצה לדבר על זה... לספר למישהו... לחלוק... שמישהו יקשיב... יבין... לא ירחם רק יהיה עד... עד אחד למה שחוויתי... אם יכלתי לממן פסיכולוג זה היה משנה את הכל (אולי) אבל אני לא יכולה... זה מתסכל... זה יכל לשנות... אולי הייתי מצליחה להתגבר... אפילו אם רק על חלק קטן... אולי זה מה שהיה מציל אותי... אבל אין למי... ולפעמים זה חונק אותי כל המילים שאין לי למי להגיד... דברים כאלה לא מספרים לידידים... אף אחד בעולם הזה לא יודע... סודות שחונקים אותך... כמה, מכירים חלקים... החברה כי טובה מהעבר עדיין מאמינה שהסימנים הכחולים כשהיינו בבית ספר היו בגלל שהייתי נופלת הרבה במדרגות... זה יותר נוח להאמין...זה יותר נוח לתת לה להאמין... למזלי אי אפשר לראות את הצלקות והשברים שנשארה מהלב שלי... אני מתחילה "להתקשח"... להיות פחות סולבנית, פחות רוצה לעזור, יותר אכזרית... אולי זה מרמור? אני לא רוצה!! אני יודעת שאני לא לבד... שישי עוד הרבה מאוד אנשים שסובלים מסיבה זו או אחרת... בגלל עבר, בגלל הווה, בגלל עתיד... בגלל מיליוני סיבות משלו... מצטערת, זה לא מנחם. הכי קשה זה כשאין כוח... כשאת דוחה הכל.. קמה רק כי את צריכה ללכת לעבודה, לא יוצאת מהבית ביום חופש כי אין כוח. אין כוח לנשום... מתעסקת בכל דבר רק לא לחשוב... רק לא להזכר... משכנעת את עצמך שאת רוצה להיות לבד... שאת לבד כי אין לך כוח למערכת יחסים... כי צריך להשקיע... כוחות שאין... את לא רוצה ילדים... כי את יודעת שרוב הסיכויים שלא יהיו לך... אז את לא רוצה מראש... כדי לא להתאכזב אחר כך... כדי לא לכאוב מראש על משהו שלא יקרה. לאנשים כמוני אסור להביא ילדים... את לוקחת כדורים נגד דיכאון שנתן לך רופא משפחה שהיה צריך לחפש את השם של התרופה על המחשב (כי הוא כזה מקצועי) ... אבל את לא רוצה להרגיש תלויה אז את לא לוקחת קבוע... אחד לכמה ימים... רק להוריד את ה"אג'"... מנסה ללמוד לחיות עם הכאב הנפשי והפיזי... לא לקחת כדורים נגד כאב... גם כשהכי כואב מגיעה לעבודה כי זה מה שמחזיק אותך, העבודה, הסיבה היחידה... אפילו הבוס שלך אומר לך שאת צריכה חיים מחוץ לעבודה... ואת? לך אין כוח... את רוצה להגיע לסופ"ש ולהיות בבית... אין כוח... מתכננת אלף תוכניות שאף אחת מהם לא יוצאת לפועל... אין סיבה... איו מטרה... שנים עברו מאז שהתרגשתי בציפיה למשהו... מאז שציפיתי למשהו... אני רוצה להשתפר... אני רוצה להיות רגילה, רוצה להפסיק לסבול, רוצה שיהיה לי טוב, רוצה שיהיה לי כוח! אבל לא יודעת מה לעשות... אני יודעת שאני לא יכולה לבד... שנים ניסיתי... אני יודעת שאני צריכה עזרה... אבל אין איך... אני במדינה זרה, עדיין לא חוזרת לארץ... וגם אם הייתי חוזרת המצב היה עוד יותר גרוע מבחינתי. אין לי פתרון. גם לא חצי. אני לא יודעת מה לעשות. אני לבד כל כך... כמעט מוכנה לקבל שזה נגמר. שזה זה, אבל עוד לא... מחפשת מטרה ולא מוצאת לבד. מה לעשות? לוותר?
שלום, שוב אני מוצאת את עצמי כותבת הודעה בפורום, למה? לא ברור בכלל... פעם בחצי שנה עד שנה ברגע הכי קיצוני, אני מוצאת את עצמי כותבת הודעה פה... מתחננת לעזרה, מבקשת עצה, לא יודעת למי לפנות... והנה שוב אני כאן... את ההודעה הראשונה כתבתי לפני 5 שנים... ומה השתנה? אני מתדרדרת במהירות לקצה ולא מצליחה לעצור. חברים (מהעבר) שואלים למה אני לא בקשר? למה נעלמת? ומה יש לי לענות? לא רוצה להתקשר כי כואב לספר שאין חדש בכלל בכלל אין חדש... אותה עבודה, אותה שגרה של עומס ולחץ, אותו הדיכאון, אותו הסבל... רק שיותר חזק... תקווה שפעם היו נעלמות אחת אחת... דברים שהייתי בטוחה בהם כבר לא נראית כה בטוחים... מעלות שחשבתי שיש לי מתבררות כאשליה אופטית. אני עדיין מאמינה שיש מטרה... שאין סיכוי שזה סתם החיים שלי... שמה שעברתי, שההתעללות, האכזריות, חוסר ילדות, בדידות, אכזבות, אבדות לכל אלה הייתה מטרה כלשהי... חשבתי פעם שזה בשביל שאני אוכל לעזור לאנשים אחרים... אוכל להבין מה עובר עליהם ולעזור יותר טוב. ועכשיו? אני לא בטוחה... אז אולי עזרתי פעם לאחד או שניים... אז אולי פעם "ב..." עדיין יוצא לי... אבל זה לא מספיק... לא יכול להיות ש"כל" מה שעברתי היה רק בשביל זה. מה המטרה? מחשבה שאין מטרה מפחידה אותי... כי אם אין מטרה סימן שזה לא יגמר לעולם. שזה הגורל שלי לסבול ככה כל החיים. אבל אני צעירה עדיין (בערך)! יש עוד סיכוי, לא?... כי אם אין... אני כל כך רוצה לדבר על זה... לספר למישהו... לחלוק... שמישהו יקשיב... יבין... לא ירחם רק יהיה עד... עד אחד למה שחוויתי... אם יכלתי לממן פסיכולוג זה היה משנה את הכל (אולי) אבל אני לא יכולה... זה מתסכל... זה יכל לשנות... אולי הייתי מצליחה להתגבר... אפילו אם רק על חלק קטן... אולי זה מה שהיה מציל אותי... אבל אין למי... ולפעמים זה חונק אותי כל המילים שאין לי למי להגיד... דברים כאלה לא מספרים לידידים... אף אחד בעולם הזה לא יודע... סודות שחונקים אותך... כמה, מכירים חלקים... החברה כי טובה מהעבר עדיין מאמינה שהסימנים הכחולים כשהיינו בבית ספר היו בגלל שהייתי נופלת הרבה במדרגות... זה יותר נוח להאמין...זה יותר נוח לתת לה להאמין... למזלי אי אפשר לראות את הצלקות והשברים שנשארה מהלב שלי... אני מתחילה "להתקשח"... להיות פחות סולבנית, פחות רוצה לעזור, יותר אכזרית... אולי זה מרמור? אני לא רוצה!! אני יודעת שאני לא לבד... שישי עוד הרבה מאוד אנשים שסובלים מסיבה זו או אחרת... בגלל עבר, בגלל הווה, בגלל עתיד... בגלל מיליוני סיבות משלו... מצטערת, זה לא מנחם. הכי קשה זה כשאין כוח... כשאת דוחה הכל.. קמה רק כי את צריכה ללכת לעבודה, לא יוצאת מהבית ביום חופש כי אין כוח. אין כוח לנשום... מתעסקת בכל דבר רק לא לחשוב... רק לא להזכר... משכנעת את עצמך שאת רוצה להיות לבד... שאת לבד כי אין לך כוח למערכת יחסים... כי צריך להשקיע... כוחות שאין... את לא רוצה ילדים... כי את יודעת שרוב הסיכויים שלא יהיו לך... אז את לא רוצה מראש... כדי לא להתאכזב אחר כך... כדי לא לכאוב מראש על משהו שלא יקרה. לאנשים כמוני אסור להביא ילדים... את לוקחת כדורים נגד דיכאון שנתן לך רופא משפחה שהיה צריך לחפש את השם של התרופה על המחשב (כי הוא כזה מקצועי) ... אבל את לא רוצה להרגיש תלויה אז את לא לוקחת קבוע... אחד לכמה ימים... רק להוריד את ה"אג'"... מנסה ללמוד לחיות עם הכאב הנפשי והפיזי... לא לקחת כדורים נגד כאב... גם כשהכי כואב מגיעה לעבודה כי זה מה שמחזיק אותך, העבודה, הסיבה היחידה... אפילו הבוס שלך אומר לך שאת צריכה חיים מחוץ לעבודה... ואת? לך אין כוח... את רוצה להגיע לסופ"ש ולהיות בבית... אין כוח... מתכננת אלף תוכניות שאף אחת מהם לא יוצאת לפועל... אין סיבה... איו מטרה... שנים עברו מאז שהתרגשתי בציפיה למשהו... מאז שציפיתי למשהו... אני רוצה להשתפר... אני רוצה להיות רגילה, רוצה להפסיק לסבול, רוצה שיהיה לי טוב, רוצה שיהיה לי כוח! אבל לא יודעת מה לעשות... אני יודעת שאני לא יכולה לבד... שנים ניסיתי... אני יודעת שאני צריכה עזרה... אבל אין איך... אני במדינה זרה, עדיין לא חוזרת לארץ... וגם אם הייתי חוזרת המצב היה עוד יותר גרוע מבחינתי. אין לי פתרון. גם לא חצי. אני לא יודעת מה לעשות. אני לבד כל כך... כמעט מוכנה לקבל שזה נגמר. שזה זה, אבל עוד לא... מחפשת מטרה ולא מוצאת לבד. מה לעשות? לוותר?
מקווה לטוב.. כבר הרבה זמן שמקווה... לא נשאר הרבה למה לקוות...