מותה של האפוקליפסה
New member
לובה, שאלה לי אלייך!
דבר ראשון - היי! מה נשמע? לא ביקרתי כאן הרבה זמן, זאת בעיקר מפני שהמחשב בבית עדיין קאפוט, ואין לדעת מתי יתאושש ויחזור לחיים, למשל, או מתי נתקן אותו. אני בבית הספר עכשיו. חגיגות יום ההולדת עברו בשלום ואפילו בשמחה ובששון, איזה כייף! נהניתי מאוד, קיבלתי מתנות שוות ואנשים יקרים וטובים הגיעו לחגוג עמי. היה שמח. חוץ מזה, עברתי (או אולי נכשלתי) עכשיו מתכונת איומה ונוראה באזרחות אבל לא נורא, בסוף יהיה בסדר. גם נכשלתי בעוד טסט (שלישי, מי ישמע), אבל אני שמה לזה סוף, והחלטתי שבטסט הבא אני עוברת, בלי לחץ ובלי נעליים, בלי תירוצים ובלי פיק ברכיים! מה שכן על הפרק, הוא דווקא טלפון שקיבלתי מחגית, ובו היא זימנה אותי ליום ביקור נוסף במחנה. כמובן, על ההתחלה הפעיל הלחץ הפנימי שלי את דוושותיו, והתחלתי לחשוב: "מה אין תקן? אולי בעצם לא התקבלתי?" וכו' וכו' וכו', אבל אז נרגעתי ואמרתי לעצמי - אם לא אברר, לא אדע. איך שלא יהיה, הזימון הוא לאחד ביוני, וזה אולי השבוע העמוס ביותר מבחינת לימודים בחודש הקרוב: בין בגרות לתנ"ך ובגרות במתמטיקה, ובול, אבל ממש בול, על מתכונת בהיסטוריה. לכן לא אוכל להגיע. ניסיתי לצלצל למספר הטלפון בשיחות הנכנסות, אבל נראה לי שזו למעשה פקסימילה, כי יש רעשם מוזרים. אין לי כל-כך מאין להשיג את מספר הטלפון במחנה, אז רג עלפני שאני מצלצלת למודיעין, בקשות לי אלייך: תוכלי להודיע לחגית שתצלצל אליי שוב, אם אפשר ממספר טלפון הגיוני? או מוטב על כך - תוכלי למסור לי בעצמך את מספר הטלפון במחנה? אני ידעת שזו הודעה פרטית, אבל תתרגלו. עליי ללכת, בעיקר כדי להלחליט אם להישאר לשעתיים מתמטיקה או לא. נראה לי שלא. אבל אני חרשנית, אז אולי כן. אבל לא הבאתי את החומר, אז אולי לא. טוב, נחיה ונאה פן נמת ונתעוור. טה טה! תודה רבה לך, לובה יקירתי, ולהתראות בשמחות! - נעמה.
דבר ראשון - היי! מה נשמע? לא ביקרתי כאן הרבה זמן, זאת בעיקר מפני שהמחשב בבית עדיין קאפוט, ואין לדעת מתי יתאושש ויחזור לחיים, למשל, או מתי נתקן אותו. אני בבית הספר עכשיו. חגיגות יום ההולדת עברו בשלום ואפילו בשמחה ובששון, איזה כייף! נהניתי מאוד, קיבלתי מתנות שוות ואנשים יקרים וטובים הגיעו לחגוג עמי. היה שמח. חוץ מזה, עברתי (או אולי נכשלתי) עכשיו מתכונת איומה ונוראה באזרחות אבל לא נורא, בסוף יהיה בסדר. גם נכשלתי בעוד טסט (שלישי, מי ישמע), אבל אני שמה לזה סוף, והחלטתי שבטסט הבא אני עוברת, בלי לחץ ובלי נעליים, בלי תירוצים ובלי פיק ברכיים! מה שכן על הפרק, הוא דווקא טלפון שקיבלתי מחגית, ובו היא זימנה אותי ליום ביקור נוסף במחנה. כמובן, על ההתחלה הפעיל הלחץ הפנימי שלי את דוושותיו, והתחלתי לחשוב: "מה אין תקן? אולי בעצם לא התקבלתי?" וכו' וכו' וכו', אבל אז נרגעתי ואמרתי לעצמי - אם לא אברר, לא אדע. איך שלא יהיה, הזימון הוא לאחד ביוני, וזה אולי השבוע העמוס ביותר מבחינת לימודים בחודש הקרוב: בין בגרות לתנ"ך ובגרות במתמטיקה, ובול, אבל ממש בול, על מתכונת בהיסטוריה. לכן לא אוכל להגיע. ניסיתי לצלצל למספר הטלפון בשיחות הנכנסות, אבל נראה לי שזו למעשה פקסימילה, כי יש רעשם מוזרים. אין לי כל-כך מאין להשיג את מספר הטלפון במחנה, אז רג עלפני שאני מצלצלת למודיעין, בקשות לי אלייך: תוכלי להודיע לחגית שתצלצל אליי שוב, אם אפשר ממספר טלפון הגיוני? או מוטב על כך - תוכלי למסור לי בעצמך את מספר הטלפון במחנה? אני ידעת שזו הודעה פרטית, אבל תתרגלו. עליי ללכת, בעיקר כדי להלחליט אם להישאר לשעתיים מתמטיקה או לא. נראה לי שלא. אבל אני חרשנית, אז אולי כן. אבל לא הבאתי את החומר, אז אולי לא. טוב, נחיה ונאה פן נמת ונתעוור. טה טה! תודה רבה לך, לובה יקירתי, ולהתראות בשמחות! - נעמה.