דרור שדה אור
New member
לה פלאן 2013 - סיכום ראשון
חזרנו לפני שבוע. את הסיכום המפורט אני עוד אכתוב, הפעם סתם הגיגים ורשמים שהעליתי במקום אחר והחלטתי לשתף:
אומרים שאין אדם זקוק לחופשה יותר מזה ששב ממנה.
בטח ובטח נכונים הדברים לגבי חזרה מחופשת סקי, שאינני יודע מדוע היא מתקראת כך, שכן מי שמכיר ויודע, יכול להעיד שכיוצאים לסקי מדובר במחנה אימונים, ולאו דווקא חופשה.
וכאילו לא מספיק הדבר, חזרתי השבוע לארץ ישר לקלחת הבחירות, בלי שום פסק זמן, או זמן צינון, בטח אי אפשר להישאר אדיש, וכך תקופת הסקי נשארת בזיכרון, אבל כמו בטור הנדסי היא מתרחקת ונמוגה, ורגע לפני שהיא תימחק לגמרי, אני רוצה, ברשותכם, לחזור אליה לעוד כמה רגעים של חסד, אם לא באופן מוחשי, אז לפחות על ידי הפוסט הזה, פוסט לשבת.
אז הכול התחיל לפני שלוש שנים כשחבר טוב, וגם קולגה, בשם איתמר גבע, סיפר לי שהוא יוצא לחופשת סקי. ואני, מן טיפוס סטנדרטי שכמותי, שלא חלם אף פעם על סקי, לא על באנג'י ולא צניחת חופשית, ואף לא על צלילה, או מסעות להימאליה, מצאתי את עצמי מדמיין בלילות איך איתמר שוכן לו בבית עץ מחומם, על פסגה של הר, גולש, מתהפך, שובר רגל, או לא, רוח ושלג עוטפים אותו מכול עבר, ובלילה, על יד האח המבוערת, הוא יושב יחף, בעוד נערה אקזוטית מעסה את רגליו ומפשירה אותם אט אט מהכפור שחדר אליהם במשך היום, ואיתמר לוגם לו שוקו חם וטוב לו.
החלטתי שגם אני רוצה.
כשאיתמר חזר מיד וידאתי שגם בשנה הבאה הוא מתכנן לצאת לחופשה שכזאת והשבעתי אותו שבפעם הבאה הוא יצרף אותי.
ואכן חלפה לה שנה, וידידי הזכיר לי שצריך להתכונן, לקנות ציוד מתאים, למשכן חצי בית ולצאת לחופשת סקי. ותביא חבר, הוא אמר, כי כל אחד גולש ברמתו, עם קבוצה, וכדי שלא תהיה לבד, תביא חבר.
מיד התקשרתי לחבר הטלפוני שלי, ארנון, שלי ולו יש חוויות למכביר משלג אחר וזמנים אחרים, ואנחנו גם יודעים איך זה להיות ביחד תקופה בחיים ללא משפחה, שהרי עשרים שנות מילואים ומוצב בחרמון חישלו אותנו לקראת החוויה שנקראת חופשת סקי.
"בא לך לזרום", שאלתי את ארנון בשיחת טלפון ידידותית, "זורם", אמר ארנון, והוא מצטער על כך עד היום.
וכך מצאנו את עצמנו עם שני מגלשיים על גבעות השלג בבולגריה, לפני שנה, ובערב לא בקתה ולא הר, אלא חדר זוגי, ונחירות שאני מכיר מימי המילואים, ושרירים כואבים שעד לחופשה לא ידענו את עצם קיומם בגופנו, והרבה התהפכויות וכניסות חזיתיות לא רצוניות באנשים שהופתעו בתחילה מהמגע הלא צפוי ולאחר מכן נזהרו כל פעם כשהתקרבנו לעברם. היינו, ללא כל ספק, שני הליצנים של הקבוצה, שני חסרי הקואורדינציה, שני אלה שכשצריך לצאת לגלישה כולם מתרחקים מהם, היינו שני חברה מגושמים, זה מה שהיינו, עד ש...
אני לא יודע בדיוק לשים את האצבע על הרגע המדויק, אבל היה מן רגע שכזה שלפתע הבנתי שאני גולש. הסתכלתי ימינה ושמאלה, לפנים ולאחור, ולא ראיתי שם אף אחד, רק לבן בעיניים ואני גולש. הסתיים לו אחד הימים, ארנון כבר ירד למלון ברכבל, ואני לבדי, אוזניות עם שלום חנוך בהופעה חיה, גולש שבעה ק"מ, כל הדרך לעיירה, וחם בלב וכיף ושיר וזמר וכולי מרחף, אני גולש. אני גולש.
*****************************
אז השנה יצאנו שוב. חמישה גברים, ללא נשים, ואפילו ארנון החליט ברגע האחרון להצטרף (הוא שוב טוען שהייתה זו טעות וזאת הפעם האחרונה), הרי האלפים בצרפת, הפעם זה הדבר האמיתי, כך הבטיח כל מי שמכיר ויודע, לא ברור למה אבל גם הפעם מצאתי את עצמי במסע רכש של ציוד סקי, טרום החופשה, משכנו את החצי השני של הבית, ויצאנו לדרך.
כבר במטוס, טיסה חכורה, אפשר היה להבין שגם בחופשה הזאת חווית הנערה על יד האח תיאלץ להידחות, כאשר 90 אחוז מהטסים היו גברים, 5 אחוז היו בנות המין היפה, כשלצידן בן זוגן, ועוד 5 אחוז ילדים חמודים, הגדיל לעשות אבא אחד מראש העין שהביא עימו שלושה ילדים, בני שבע עד ארבע עשרה, האישה נשארה בבית, "שיהיה לה קצת חופש", כך אמר האב. אבא טוב, ללא ספק.
כבר בדרך לשם התחלנו להבין שבחופשה הזאת צריך להיזהר במיוחד. לא, לא צריך להיזהר מנפילות ושבירת רגליים, צריך להיזהר במיוחד מכולסטרול ושומן מיותר, שכן אנחנו תחת הידיים של קלאב מד, אפילו המטוס הוחכר על ידי הקלאב, ומעתה בכול רגע פנוי יציעו לנו לאכול, עד להתפקע, קשה לסרב, ישראלים טובים לא מסרבים לאוכל שניתן להם בחינם וחופשי (אם מתעלם לרגע מהמשכנתא שלקחנו כדי לממן את ה"בחינם" הזה).
הגענו לקלאב, התחלקנו לחדרים, יצאנו למסע בשלג להשכרת מגלשיים ונעלי סקי, אכלנו עוד קצת והלכנו לישון נרגשים לקראת יום המחר.
למחרת התחלקנו לקבוצות.
אני וארנון, כבר רגילים להיות ביחד, השתבצנו לקבוצה של אלה שכבר גלשו פעם אחת בחיים ולא יותר מזה.
ואז הגיע הרגע המכונן, בו ביקשו מאיתנו לגלוש, לעיניהם הבוחנות של המדריכים, אחד לימין, אחד לשמאל, מין "סלקציה" של טובים פחות, וטובים עוד יותר פחות, והנה אני לימין, ארנון לשמאל, מסע התחנונים שהפעלתי על המדריך לא היה מבייש את בתי כאשר היא מבקשת ממני שאקנה לה אייפון, הופרדנו לשבוע, ועוד לא התחלנו את היום ומצאתי את עצמי בקבוצה זרה, מדריך צרפתי, ויוצאים לדרך.
*****************************
כשנשאל פעם א.ב. יהושע על הסיבה שבכול ספריו האחרונים הוא מתאר מסע לארץ רחוקה, סיפר יהושע שהסיבה העיקרית היא שבטיול ניתן לזכור כל פרט ופרט. אם ישאלו אותך מה עשית ביום השלישי לטיול, תוכל מיד לפרט ולזכור איפה אכלת, מה ראית, היכן הצטלמת, איפה נפלת וכו'. אם ישאלו אתכם מה עשיתם ביום שלישי האחרון (אני יודע שהלכתם להצביע, אבל זה בגלל שאנחנו בשבוע מיוחד), סביר להניח שלא תזכרו.
העיקרון הזה דיי נכון לטיולים רגילים, ואני אכן יכול גם היום, חצי שנה אחרי, לכתוב יומן מסע על כל יום בנפרד, בטיול שעשיתי עם משפחתי ליער השחור.
אבל התיאור הזה לא מדויק, כלל וכלל, כשמדובר בחופשת סקי.
כל יום דומה למשנהו.
קמנו, אכלנו, גלשנו, עשינו הפסקה לעוד אוכל בצהריים, גלשנו, ארוחת ארבע, נחנו, אכלנו ארוחת ערב, שתינו בירה והלכנו לישון וחוזר חלילה.
אכלנו הרבה, גלשנו הרבה, היה הכי כיף שבעולם, כבר כתבתי על כך שאין לי את המילים לתאר את האושר הגדול הזה. הייתי באמת מאושר.
שתי אנקדוטות שאני רוצה בכול זאת להרחיב מעט עליהן.
האחת. גולשים מוגבלים.
ראינו אנשים נכים, על כסא גלגלים, מגיעים לפסגות ההרים וגולשים. זה מרגש.
יותר מכך, ראינו איש עיוור גולש, ובחיי שהוא גלש הרבה יותר טוב ממני. היה לו ציוד עזר על הקסדה, איני יודע מה זה היה, ומדריך שגלש לפניו במרחק של חמישה מטרים ממנו, ואני התפעלתי כל כך, זה היה הכי יפה שבעולם.
החוויה השנייה קשורה למוסיקה.
קניתי לי קסדה מיוחדת עם אוזניות מרופדות ובתוכן שני רמקולים זעירים. אני חובב מוסיקה, את זה אתם יודעים, ויודע ליהנות ממוסיקה משובחת, כשגולשים אין דבר טוב מזה.
אז האייפון צויד בהרבה מוסיקה, פינק פלויד הרבה, גם ניל יאנג, ובילי ג'ואל שאני כל כך אוהב, וגם שלום ואריק, גידי ויודית, ותוך כדי האזנה למוסיקה המתחלפת באקראיות, אני שומע צלילים ואומר לעצמי, לעזאזל, מה זה הדבר הטוב הזה? ורק כשהזמרת מתחילה לשיר אני פתאום מזהה, שבמקרה השתרבב לו לפלייליסט שלי שיר של הרכב שנקרא 'אלקטריק בלו', במקרה סולן הגיטרה של ההרכב הוא מור בנדה, בעלה של האחיינית שלי, ולא כדי להתחנף אני כותב כאן, אלא מהתרגשות על הגילוי, שהפעם באוזן ניטראלית ובלי לדעת, בין קלפטון לדלתות, מצאתי את עצמי מתלהב באמת מצלילים שנעשו כאן. מין רוקנרול בלוזי שכזה, הקטע נקרא The Wizard, ואם אתם מחפשים אותו, אז בגוגל, דרך אתר הלהקה תוכלו להאזין לו. כיף גדול. תודה לך מור.
*****************************
חוויה קצת אכזרית היא חווית הסקי.
שבוע שלם אתה אוכל שותה וישן סקי. כל כולך שם, זה ממלא ועוטף אותך, לא משאיר מקום לשום דבר אחר. בחיי, לקחתי חמישה ספרים לחופשה, לא קראתי אף לא אחד.
ואז החופשה מסתיימת ועד הפעם הבאה, אם ירצה השם ואשתי, לא נגלוש ולא נדע כי בא לקרבנו, ואין עוד סקי, מבטיח גם לא לדבר על כך יותר, שנה שלמה.
חזרנו לפני שבוע. את הסיכום המפורט אני עוד אכתוב, הפעם סתם הגיגים ורשמים שהעליתי במקום אחר והחלטתי לשתף:
אומרים שאין אדם זקוק לחופשה יותר מזה ששב ממנה.
בטח ובטח נכונים הדברים לגבי חזרה מחופשת סקי, שאינני יודע מדוע היא מתקראת כך, שכן מי שמכיר ויודע, יכול להעיד שכיוצאים לסקי מדובר במחנה אימונים, ולאו דווקא חופשה.
וכאילו לא מספיק הדבר, חזרתי השבוע לארץ ישר לקלחת הבחירות, בלי שום פסק זמן, או זמן צינון, בטח אי אפשר להישאר אדיש, וכך תקופת הסקי נשארת בזיכרון, אבל כמו בטור הנדסי היא מתרחקת ונמוגה, ורגע לפני שהיא תימחק לגמרי, אני רוצה, ברשותכם, לחזור אליה לעוד כמה רגעים של חסד, אם לא באופן מוחשי, אז לפחות על ידי הפוסט הזה, פוסט לשבת.
אז הכול התחיל לפני שלוש שנים כשחבר טוב, וגם קולגה, בשם איתמר גבע, סיפר לי שהוא יוצא לחופשת סקי. ואני, מן טיפוס סטנדרטי שכמותי, שלא חלם אף פעם על סקי, לא על באנג'י ולא צניחת חופשית, ואף לא על צלילה, או מסעות להימאליה, מצאתי את עצמי מדמיין בלילות איך איתמר שוכן לו בבית עץ מחומם, על פסגה של הר, גולש, מתהפך, שובר רגל, או לא, רוח ושלג עוטפים אותו מכול עבר, ובלילה, על יד האח המבוערת, הוא יושב יחף, בעוד נערה אקזוטית מעסה את רגליו ומפשירה אותם אט אט מהכפור שחדר אליהם במשך היום, ואיתמר לוגם לו שוקו חם וטוב לו.
החלטתי שגם אני רוצה.
כשאיתמר חזר מיד וידאתי שגם בשנה הבאה הוא מתכנן לצאת לחופשה שכזאת והשבעתי אותו שבפעם הבאה הוא יצרף אותי.
ואכן חלפה לה שנה, וידידי הזכיר לי שצריך להתכונן, לקנות ציוד מתאים, למשכן חצי בית ולצאת לחופשת סקי. ותביא חבר, הוא אמר, כי כל אחד גולש ברמתו, עם קבוצה, וכדי שלא תהיה לבד, תביא חבר.
מיד התקשרתי לחבר הטלפוני שלי, ארנון, שלי ולו יש חוויות למכביר משלג אחר וזמנים אחרים, ואנחנו גם יודעים איך זה להיות ביחד תקופה בחיים ללא משפחה, שהרי עשרים שנות מילואים ומוצב בחרמון חישלו אותנו לקראת החוויה שנקראת חופשת סקי.
"בא לך לזרום", שאלתי את ארנון בשיחת טלפון ידידותית, "זורם", אמר ארנון, והוא מצטער על כך עד היום.
וכך מצאנו את עצמנו עם שני מגלשיים על גבעות השלג בבולגריה, לפני שנה, ובערב לא בקתה ולא הר, אלא חדר זוגי, ונחירות שאני מכיר מימי המילואים, ושרירים כואבים שעד לחופשה לא ידענו את עצם קיומם בגופנו, והרבה התהפכויות וכניסות חזיתיות לא רצוניות באנשים שהופתעו בתחילה מהמגע הלא צפוי ולאחר מכן נזהרו כל פעם כשהתקרבנו לעברם. היינו, ללא כל ספק, שני הליצנים של הקבוצה, שני חסרי הקואורדינציה, שני אלה שכשצריך לצאת לגלישה כולם מתרחקים מהם, היינו שני חברה מגושמים, זה מה שהיינו, עד ש...
אני לא יודע בדיוק לשים את האצבע על הרגע המדויק, אבל היה מן רגע שכזה שלפתע הבנתי שאני גולש. הסתכלתי ימינה ושמאלה, לפנים ולאחור, ולא ראיתי שם אף אחד, רק לבן בעיניים ואני גולש. הסתיים לו אחד הימים, ארנון כבר ירד למלון ברכבל, ואני לבדי, אוזניות עם שלום חנוך בהופעה חיה, גולש שבעה ק"מ, כל הדרך לעיירה, וחם בלב וכיף ושיר וזמר וכולי מרחף, אני גולש. אני גולש.
*****************************
אז השנה יצאנו שוב. חמישה גברים, ללא נשים, ואפילו ארנון החליט ברגע האחרון להצטרף (הוא שוב טוען שהייתה זו טעות וזאת הפעם האחרונה), הרי האלפים בצרפת, הפעם זה הדבר האמיתי, כך הבטיח כל מי שמכיר ויודע, לא ברור למה אבל גם הפעם מצאתי את עצמי במסע רכש של ציוד סקי, טרום החופשה, משכנו את החצי השני של הבית, ויצאנו לדרך.
כבר במטוס, טיסה חכורה, אפשר היה להבין שגם בחופשה הזאת חווית הנערה על יד האח תיאלץ להידחות, כאשר 90 אחוז מהטסים היו גברים, 5 אחוז היו בנות המין היפה, כשלצידן בן זוגן, ועוד 5 אחוז ילדים חמודים, הגדיל לעשות אבא אחד מראש העין שהביא עימו שלושה ילדים, בני שבע עד ארבע עשרה, האישה נשארה בבית, "שיהיה לה קצת חופש", כך אמר האב. אבא טוב, ללא ספק.
כבר בדרך לשם התחלנו להבין שבחופשה הזאת צריך להיזהר במיוחד. לא, לא צריך להיזהר מנפילות ושבירת רגליים, צריך להיזהר במיוחד מכולסטרול ושומן מיותר, שכן אנחנו תחת הידיים של קלאב מד, אפילו המטוס הוחכר על ידי הקלאב, ומעתה בכול רגע פנוי יציעו לנו לאכול, עד להתפקע, קשה לסרב, ישראלים טובים לא מסרבים לאוכל שניתן להם בחינם וחופשי (אם מתעלם לרגע מהמשכנתא שלקחנו כדי לממן את ה"בחינם" הזה).
הגענו לקלאב, התחלקנו לחדרים, יצאנו למסע בשלג להשכרת מגלשיים ונעלי סקי, אכלנו עוד קצת והלכנו לישון נרגשים לקראת יום המחר.
למחרת התחלקנו לקבוצות.
אני וארנון, כבר רגילים להיות ביחד, השתבצנו לקבוצה של אלה שכבר גלשו פעם אחת בחיים ולא יותר מזה.
ואז הגיע הרגע המכונן, בו ביקשו מאיתנו לגלוש, לעיניהם הבוחנות של המדריכים, אחד לימין, אחד לשמאל, מין "סלקציה" של טובים פחות, וטובים עוד יותר פחות, והנה אני לימין, ארנון לשמאל, מסע התחנונים שהפעלתי על המדריך לא היה מבייש את בתי כאשר היא מבקשת ממני שאקנה לה אייפון, הופרדנו לשבוע, ועוד לא התחלנו את היום ומצאתי את עצמי בקבוצה זרה, מדריך צרפתי, ויוצאים לדרך.
*****************************
כשנשאל פעם א.ב. יהושע על הסיבה שבכול ספריו האחרונים הוא מתאר מסע לארץ רחוקה, סיפר יהושע שהסיבה העיקרית היא שבטיול ניתן לזכור כל פרט ופרט. אם ישאלו אותך מה עשית ביום השלישי לטיול, תוכל מיד לפרט ולזכור איפה אכלת, מה ראית, היכן הצטלמת, איפה נפלת וכו'. אם ישאלו אתכם מה עשיתם ביום שלישי האחרון (אני יודע שהלכתם להצביע, אבל זה בגלל שאנחנו בשבוע מיוחד), סביר להניח שלא תזכרו.
העיקרון הזה דיי נכון לטיולים רגילים, ואני אכן יכול גם היום, חצי שנה אחרי, לכתוב יומן מסע על כל יום בנפרד, בטיול שעשיתי עם משפחתי ליער השחור.
אבל התיאור הזה לא מדויק, כלל וכלל, כשמדובר בחופשת סקי.
כל יום דומה למשנהו.
קמנו, אכלנו, גלשנו, עשינו הפסקה לעוד אוכל בצהריים, גלשנו, ארוחת ארבע, נחנו, אכלנו ארוחת ערב, שתינו בירה והלכנו לישון וחוזר חלילה.
אכלנו הרבה, גלשנו הרבה, היה הכי כיף שבעולם, כבר כתבתי על כך שאין לי את המילים לתאר את האושר הגדול הזה. הייתי באמת מאושר.
שתי אנקדוטות שאני רוצה בכול זאת להרחיב מעט עליהן.
האחת. גולשים מוגבלים.
ראינו אנשים נכים, על כסא גלגלים, מגיעים לפסגות ההרים וגולשים. זה מרגש.
יותר מכך, ראינו איש עיוור גולש, ובחיי שהוא גלש הרבה יותר טוב ממני. היה לו ציוד עזר על הקסדה, איני יודע מה זה היה, ומדריך שגלש לפניו במרחק של חמישה מטרים ממנו, ואני התפעלתי כל כך, זה היה הכי יפה שבעולם.
החוויה השנייה קשורה למוסיקה.
קניתי לי קסדה מיוחדת עם אוזניות מרופדות ובתוכן שני רמקולים זעירים. אני חובב מוסיקה, את זה אתם יודעים, ויודע ליהנות ממוסיקה משובחת, כשגולשים אין דבר טוב מזה.
אז האייפון צויד בהרבה מוסיקה, פינק פלויד הרבה, גם ניל יאנג, ובילי ג'ואל שאני כל כך אוהב, וגם שלום ואריק, גידי ויודית, ותוך כדי האזנה למוסיקה המתחלפת באקראיות, אני שומע צלילים ואומר לעצמי, לעזאזל, מה זה הדבר הטוב הזה? ורק כשהזמרת מתחילה לשיר אני פתאום מזהה, שבמקרה השתרבב לו לפלייליסט שלי שיר של הרכב שנקרא 'אלקטריק בלו', במקרה סולן הגיטרה של ההרכב הוא מור בנדה, בעלה של האחיינית שלי, ולא כדי להתחנף אני כותב כאן, אלא מהתרגשות על הגילוי, שהפעם באוזן ניטראלית ובלי לדעת, בין קלפטון לדלתות, מצאתי את עצמי מתלהב באמת מצלילים שנעשו כאן. מין רוקנרול בלוזי שכזה, הקטע נקרא The Wizard, ואם אתם מחפשים אותו, אז בגוגל, דרך אתר הלהקה תוכלו להאזין לו. כיף גדול. תודה לך מור.
*****************************
חוויה קצת אכזרית היא חווית הסקי.
שבוע שלם אתה אוכל שותה וישן סקי. כל כולך שם, זה ממלא ועוטף אותך, לא משאיר מקום לשום דבר אחר. בחיי, לקחתי חמישה ספרים לחופשה, לא קראתי אף לא אחד.
ואז החופשה מסתיימת ועד הפעם הבאה, אם ירצה השם ואשתי, לא נגלוש ולא נדע כי בא לקרבנו, ואין עוד סקי, מבטיח גם לא לדבר על כך יותר, שנה שלמה.
