להתראות
היא ישבה על אבן גדולה ועגולה, שנראה כאילו עוצבה במיוחד בשבילה, בשביל דקות אחרונות וטהורות של חיים אומללים. היא בהתה במים הקטלניים, הרחוקים, כמה רצתה להיות גל... להתנפץ אל הסלעים. היא הייתה עטופה בחושך מוחלט בזמן שהרוח הקפואה ליטפה אותה מדי פעם. הגלים הכהים שהתנפצו 20 מטר מתחתיה הקסימו אותה, איך המים זזו כאילו לפי פקודה של הירח שהיה תלוי שם למעלה. היא ישבה על האבן, רגליה מכווצות בשקע שהיה באבן כשידיה מחבקות את הברכיים. היא חשבה עליו. מה הוא יגיד? מה הוא יחשוב? מה הוא ירגיש? הוא אמר שכשמי שהוא אוהב מת, הוא דווקא שמח, כי זה אמנם סוף החיים האלו, אבל התחלה של משהו אחר. ``החיים זה רק אפיזודה חולפת בסאגה אינסופית``, הוא נהג לצטט לי. אז הוא בטח לא יהיה עצוב. הוא יהיה שמח, שהיא במקום אחר, אולי יותר טוב. כולם אומרים שמי שעושה מעשים טובים הולך לגן עדן. היא חושבת לעצמה, איזה בולשיט. מה זה גן עדן? בטח עוד המצאה של מוגי-לב שמטרתה להשקיט את הפחדים העלובים שלהם. וגיהנום? זה בטח מעין תחליף פסיכולוגי לנקמה שהם בעצם לא מסוגלים לבצע. היא נעמדה על שתי רגליה, על האבן שכאילו-עוצבה-למענה, ידיה מונחות לצידי גופה ודמעות חמימות שוטפות את פניה. היא לקחה תנופה מאותה אבן עגלגלה, כופפה את ברכיה... וקפצה. בשניות שלפני הקפיצה וגם בשניות של הקפיצה עצמה היא חשבה.. איך זה הרגשת המוות. האם רואים מלאכים לבנים ואורות מסנוורים? או שרואים את אלוהים? או את ההורים שמושיטים ידיים אוהבות? או שסתם רואים את הכלב של השכנים שנדרס לפני חודשיים? היו לה כל מני מחשבות של שבריר שניה, שרצו לה בראש כל הדרך הארוכה והמהירה למטה. היא הרגישה את הרוח הולמת בה בחוזקה, רסיסים של מים ניתזו על פניה. היא כמעט למטה.. היא מרגישה את ההתחלה של הסוף. הסלעים מתקרבים. הגוף שלה רועד ורטוב ופועם וסוער, כמו המים, כמו הגלים. בדיוק כמו שרצתה. וגם היא התרסקה על הסלעים. היא הרגישה חבטה עצומה בכל גופה, ולאחר כמה שניות של חוסר ודאות, דממה מוחלטת. שום אורות מסנוורים ושום מלאכים ושום אלוהים ושום הורים ושום כלב של השכנים. דממה וחושך מוחלט. היא לא שמעה אף קול, לא ראתה אפילו צללים קהים, לא הרגישה דבר בגופה מלבד קלילות. היא חשבה לעצמה, זה המוות? זהו? זה המוות בכבודו ובעצמו? תחושה חמימה ונעימה מילאה אותה, מכף רגל ועד ראש. למרות שלא חשה בדבר פרט לכך. הים נדם מהרקע והרוח הפסיקה להכות בה. זהו. נגמר. היא הרגישה כאילו היא עומדת להירדם, עייפות כזאת, לא פיזית. עיניה לא היו פתוחות ואת גופה היא לא הרגישה, ולא זזה. אבל היא הרגישה שהיא נרדמת. היא לא באמת חייכה, אבל הרגישה בתוכה את תחושת החיוך, זאת שממלאת את כולה מבפנים. היא הרגישה איך היא עוזבת את העולם, בחיוך. ``להתראות``, לחשה לתוך החושך.
היא ישבה על אבן גדולה ועגולה, שנראה כאילו עוצבה במיוחד בשבילה, בשביל דקות אחרונות וטהורות של חיים אומללים. היא בהתה במים הקטלניים, הרחוקים, כמה רצתה להיות גל... להתנפץ אל הסלעים. היא הייתה עטופה בחושך מוחלט בזמן שהרוח הקפואה ליטפה אותה מדי פעם. הגלים הכהים שהתנפצו 20 מטר מתחתיה הקסימו אותה, איך המים זזו כאילו לפי פקודה של הירח שהיה תלוי שם למעלה. היא ישבה על האבן, רגליה מכווצות בשקע שהיה באבן כשידיה מחבקות את הברכיים. היא חשבה עליו. מה הוא יגיד? מה הוא יחשוב? מה הוא ירגיש? הוא אמר שכשמי שהוא אוהב מת, הוא דווקא שמח, כי זה אמנם סוף החיים האלו, אבל התחלה של משהו אחר. ``החיים זה רק אפיזודה חולפת בסאגה אינסופית``, הוא נהג לצטט לי. אז הוא בטח לא יהיה עצוב. הוא יהיה שמח, שהיא במקום אחר, אולי יותר טוב. כולם אומרים שמי שעושה מעשים טובים הולך לגן עדן. היא חושבת לעצמה, איזה בולשיט. מה זה גן עדן? בטח עוד המצאה של מוגי-לב שמטרתה להשקיט את הפחדים העלובים שלהם. וגיהנום? זה בטח מעין תחליף פסיכולוגי לנקמה שהם בעצם לא מסוגלים לבצע. היא נעמדה על שתי רגליה, על האבן שכאילו-עוצבה-למענה, ידיה מונחות לצידי גופה ודמעות חמימות שוטפות את פניה. היא לקחה תנופה מאותה אבן עגלגלה, כופפה את ברכיה... וקפצה. בשניות שלפני הקפיצה וגם בשניות של הקפיצה עצמה היא חשבה.. איך זה הרגשת המוות. האם רואים מלאכים לבנים ואורות מסנוורים? או שרואים את אלוהים? או את ההורים שמושיטים ידיים אוהבות? או שסתם רואים את הכלב של השכנים שנדרס לפני חודשיים? היו לה כל מני מחשבות של שבריר שניה, שרצו לה בראש כל הדרך הארוכה והמהירה למטה. היא הרגישה את הרוח הולמת בה בחוזקה, רסיסים של מים ניתזו על פניה. היא כמעט למטה.. היא מרגישה את ההתחלה של הסוף. הסלעים מתקרבים. הגוף שלה רועד ורטוב ופועם וסוער, כמו המים, כמו הגלים. בדיוק כמו שרצתה. וגם היא התרסקה על הסלעים. היא הרגישה חבטה עצומה בכל גופה, ולאחר כמה שניות של חוסר ודאות, דממה מוחלטת. שום אורות מסנוורים ושום מלאכים ושום אלוהים ושום הורים ושום כלב של השכנים. דממה וחושך מוחלט. היא לא שמעה אף קול, לא ראתה אפילו צללים קהים, לא הרגישה דבר בגופה מלבד קלילות. היא חשבה לעצמה, זה המוות? זהו? זה המוות בכבודו ובעצמו? תחושה חמימה ונעימה מילאה אותה, מכף רגל ועד ראש. למרות שלא חשה בדבר פרט לכך. הים נדם מהרקע והרוח הפסיקה להכות בה. זהו. נגמר. היא הרגישה כאילו היא עומדת להירדם, עייפות כזאת, לא פיזית. עיניה לא היו פתוחות ואת גופה היא לא הרגישה, ולא זזה. אבל היא הרגישה שהיא נרדמת. היא לא באמת חייכה, אבל הרגישה בתוכה את תחושת החיוך, זאת שממלאת את כולה מבפנים. היא הרגישה איך היא עוזבת את העולם, בחיוך. ``להתראות``, לחשה לתוך החושך.