להתמודד עם זה
ויש את הרגעים האלה שנדמה לכם שאתם שוב עומדים על פי תהום פעורה וחשוכה והנה היא כבר בולעת אתכם שלמים. אתם נאבקים במחשבות שהנה זה שוב קורה, הביס שלקחתי לא נבלע בקלות ואני כמעט ונחנק ואז חרדה אמתית מתחילה לטרוף את כל הגוף. ואתם מפחדים פחד מוות או שוב משתתקים מחרדה. האם יש דבר כזה ניצולי חרדה? האם אני ניצולת חרדה? לפני שש שנים הגעתי לפסיכולוגית המדהימה שלי עם תחושות מחנק בגרון וגלים לא ברורים שחרשו את גופי. היא לימדה אותי לחיות. היא לימדה אותי לקום, לזחול, ללכת, ולרוץ מידי פעם אם מתאפשר. אני למדתי לחיות. ממרומי הפסגה להביט מטה ולומר לעצמי: הנה שם אני כבר לא נמצאת. אני חושבת שאני לא ניצולת חרדה, אני חושבת שאני ניצולת מוות נפשי . הגסיסה הייתה מאופיינת בסימפטומים של התקפי חרדה, פחד לצאת החוצה,פחד לדבר, פחד לעבוד,פחד שיגיע התקף נוסף. פחד משתק. אבל זכור לי הלילה ההוא הנורא שהרגשתי שאין לי מוצא. ואז הייתי קרובה למוות. כן אני יודעת שהייתי קרובה אליו. כתבתי אפילו מכתב התאבדות שעד היום אני לא יודעת עד כמה הוא היה הצגה עצמית לכבודי או עד כמה היו לי כוונות אמיתיות, אני חוששת שהשני נכון יותר. אני ניצולת מוות נפשי. אני לא יודעת מה באותו ערב אכזר גרם לי לא לעשות את זה. איזו החלטה גורלית שהביאה אותי לאן שאני נמצאת בו היום. אני נורית ואני נשואה לבעל נפלא ולומדת משהו שקשור בתחום הטיפול. אני עובדת, אני אוכלת, אני יוצאת, אני מחייכת, אני מדברת, אני צוחקת,אני דומעת, אני תומכת,אני נתמכת, אני אוהבת,אני מבינה,אני יודעת,אני סובלת מפעם לפעם,אני רוצה בעתיד ללדת ילדים מאושרים,אני חולמת,אני מלטפת,אני מתפרקת,אני מתפנקת . אני עושה , אני עושה , אני עושה... כל הדברים האלו שאני שוכחת ביום יום מפאת השגרה השוחקת הם הדברים שעשו אותי מאושרת בסביבות גיל 23 כשהצלחתי לטפס למעלה מתהום העמוקה של החרדה. ויש את הרגעים האלה שנדמה לי שאני עומדת מעלייה והרגליים שלי כושלות ואני כבר עוד רגע מתרסקת אל תוכה. אני מניחה שקשה להסביר את זה לאנשים שלא היו שם. זה אפילו בלתי אפשרי להבין עד שאתה לא נמצא שם. רבות הפעמים שאני לא מסוגלת להגיד לעצמי בביטחון שבחיים אני לא אשוב לאותו מקום קשה. אבל עם זאת רבות הפעמים שאני הולכת גאה כי למדתי להתמודד עם מכשולים שהחיים מעניקים לי כמעט באהבה. אבל אני חושבת שככל שאנחנו לומדים להתמודד עם המכשולים האלה אנחנו מתרחקים יותר ויותר מהבור הזה. אני חושבת שלמדתי מספיק דברים כדי להיות רחוקה משם. אני חושבת שאני לא ניצולת חרדה מכיוון שאני בחורה חרדתית. ואדם צריך להיות מספיק קרוב לעצמו כדי לזהות את התכונות שעברו אליו בתורשה ולהבין שאכן הן חלק ממנו. אני בחורה חרדה. אני יודעת את זה. אבל אני פוחדת מהמוות הנפשי הזה כמו מאש המכלה כל חלקה טובה. ואני חושבת ובעצם כמעט בטוחה שכל מי שהיה שם מבין בעצם במה דברים אמורים. וכל מי שנמצא שם עדיין וקורא את הסיפור הכל כך אישי שלי יכול להיות אופטימי ולדעת שגם הוא יכול להגיע לרגעים האלה של הפחד לחזור לאותו המקום החשוך כשבעצם הוא כבר במקום הרבה יותר מואר.
ויש את הרגעים האלה שנדמה לכם שאתם שוב עומדים על פי תהום פעורה וחשוכה והנה היא כבר בולעת אתכם שלמים. אתם נאבקים במחשבות שהנה זה שוב קורה, הביס שלקחתי לא נבלע בקלות ואני כמעט ונחנק ואז חרדה אמתית מתחילה לטרוף את כל הגוף. ואתם מפחדים פחד מוות או שוב משתתקים מחרדה. האם יש דבר כזה ניצולי חרדה? האם אני ניצולת חרדה? לפני שש שנים הגעתי לפסיכולוגית המדהימה שלי עם תחושות מחנק בגרון וגלים לא ברורים שחרשו את גופי. היא לימדה אותי לחיות. היא לימדה אותי לקום, לזחול, ללכת, ולרוץ מידי פעם אם מתאפשר. אני למדתי לחיות. ממרומי הפסגה להביט מטה ולומר לעצמי: הנה שם אני כבר לא נמצאת. אני חושבת שאני לא ניצולת חרדה, אני חושבת שאני ניצולת מוות נפשי . הגסיסה הייתה מאופיינת בסימפטומים של התקפי חרדה, פחד לצאת החוצה,פחד לדבר, פחד לעבוד,פחד שיגיע התקף נוסף. פחד משתק. אבל זכור לי הלילה ההוא הנורא שהרגשתי שאין לי מוצא. ואז הייתי קרובה למוות. כן אני יודעת שהייתי קרובה אליו. כתבתי אפילו מכתב התאבדות שעד היום אני לא יודעת עד כמה הוא היה הצגה עצמית לכבודי או עד כמה היו לי כוונות אמיתיות, אני חוששת שהשני נכון יותר. אני ניצולת מוות נפשי. אני לא יודעת מה באותו ערב אכזר גרם לי לא לעשות את זה. איזו החלטה גורלית שהביאה אותי לאן שאני נמצאת בו היום. אני נורית ואני נשואה לבעל נפלא ולומדת משהו שקשור בתחום הטיפול. אני עובדת, אני אוכלת, אני יוצאת, אני מחייכת, אני מדברת, אני צוחקת,אני דומעת, אני תומכת,אני נתמכת, אני אוהבת,אני מבינה,אני יודעת,אני סובלת מפעם לפעם,אני רוצה בעתיד ללדת ילדים מאושרים,אני חולמת,אני מלטפת,אני מתפרקת,אני מתפנקת . אני עושה , אני עושה , אני עושה... כל הדברים האלו שאני שוכחת ביום יום מפאת השגרה השוחקת הם הדברים שעשו אותי מאושרת בסביבות גיל 23 כשהצלחתי לטפס למעלה מתהום העמוקה של החרדה. ויש את הרגעים האלה שנדמה לי שאני עומדת מעלייה והרגליים שלי כושלות ואני כבר עוד רגע מתרסקת אל תוכה. אני מניחה שקשה להסביר את זה לאנשים שלא היו שם. זה אפילו בלתי אפשרי להבין עד שאתה לא נמצא שם. רבות הפעמים שאני לא מסוגלת להגיד לעצמי בביטחון שבחיים אני לא אשוב לאותו מקום קשה. אבל עם זאת רבות הפעמים שאני הולכת גאה כי למדתי להתמודד עם מכשולים שהחיים מעניקים לי כמעט באהבה. אבל אני חושבת שככל שאנחנו לומדים להתמודד עם המכשולים האלה אנחנו מתרחקים יותר ויותר מהבור הזה. אני חושבת שלמדתי מספיק דברים כדי להיות רחוקה משם. אני חושבת שאני לא ניצולת חרדה מכיוון שאני בחורה חרדתית. ואדם צריך להיות מספיק קרוב לעצמו כדי לזהות את התכונות שעברו אליו בתורשה ולהבין שאכן הן חלק ממנו. אני בחורה חרדה. אני יודעת את זה. אבל אני פוחדת מהמוות הנפשי הזה כמו מאש המכלה כל חלקה טובה. ואני חושבת ובעצם כמעט בטוחה שכל מי שהיה שם מבין בעצם במה דברים אמורים. וכל מי שנמצא שם עדיין וקורא את הסיפור הכל כך אישי שלי יכול להיות אופטימי ולדעת שגם הוא יכול להגיע לרגעים האלה של הפחד לחזור לאותו המקום החשוך כשבעצם הוא כבר במקום הרבה יותר מואר.