פיית הלילה השחורה
New member
להתחיל איתם..
כותבת על כך לא מעט (ובכלל מתייעצת איתכם לא מעט, כנראה זה מעיד על חוסר הביטחון שלי או שיעבוד לו), חושבת על כך לא מעט, בוכה וצוחקת על כך לא מעט, נהיית מתוסכלת מכך ומחוזקת לאחר מכן מאותו נושא בדיוק ולא מצליחה להתעלות מעל עצמי.
אז אחרי הקדמה פואטית משהו, לנושאינו.
אני יודעת שאתם תגידו "היא בסה"כ בת 19, יש לה עוד כלכך הרבה מה ללמוד על מערכות יחסים וכלכך הרבה מה לעבור" וכו' וכו', אבל אני חווה איזשהו תיסכול שמלווה אותי תקופה לא קצרה. היו לי כל מיני התחלות עם בחורים, הכל בגדר הדייטים הראשונים, השיחות וההיכרות הראשונית, ופעם אחת זה הצליח לצלוח 3 חודשים עם מישהו שאהבתי, אבל גם זה נגמר לא הכי בטוב. אני בחורה מחוזרת, שתמיד יהיו סביבה כמה בנים שהיו מעוניינים אבל פשוט אף אחד מהם לא מעניין אותי.
אני כל הזמן מצפה ומחכה למישהו שיסחוף אותי, שיסעיר אותי, מצפה למישהו שאני יודעת שיהיה מספיק שווה את זה. הרבה זמן הייתי בראש הזה שפתאום יצנח מהשמים איזה מישהו שיקלוט איזה ניואנס שלי ויתאהב בשנייה כי אני מסקרנת אותו, בנסיעה רנדומילת באוטובוס, ביציאה עם חברים..אבל עכשיו התחלתי להבין שאם אני רוצה מישהו באמת אדיר וטוב בשבילי ושאני באמת אתעניין בו- אני זאת שצריכה להתחיל, כי הבנים שאני בדרך כלל נמשכת אליהם הם לא מסוג הבנים שמתחילים איתך בפאב או במסיבה או שמתחילים איתך בכלל..
ופה הבעייה.
אני יודעת שפשוט צריך להעז ולקפוץ למים, אבל אני לא מצליחה לטשטש את הילת המבוכה שעופפת אותי ולגשת לבחור. אני מודעת למראה שלי ולעצמי, אבל יש הרבה מכשולים שעומדים לי בדרך ל"להרשות לעצמי" להתגבר על המחסומים. וביניהם- מוסכמות חברתיות. זה לא רגיל שבחורה תיגש לבחור, ואם כן, איך אני עושה את זה מבלי להיראות נואשת? ותמיד מספרים לי שבנות יודעות איך לגרום לבחור בעצם להתחיל איתן ("פשוט תסתכלי עליו, תעשי לו עיניים והוא כבר יבוא"), אבל זה נורא מביך קשר העין הזה! ועוד יותר מפחיד תחושת ה"אני לא מוצאת חן בעיניו. אני לא מושכת מספיק" וכאלה, שפשוט גורמים לי להסיט את המבט במבוכה אופיינית..
בנוסף, אין לי מה לומר לבנאדם שאני לא מכירה! אני לא רוצה לבקש סיגריה, אני לא רוצה לשאול מה נשמע, אני לא רוצה לנסות למצוא משהו מתוחכם ושנון לומר, אני לא רוצה להלחיץ ואני לא רוצה לדבר עם מישהו שיכול להיות שיש לו חברה. על מה לעזעזל אפשר לדבר איתו? ואם הוא עם חברים?
מחסום שלישי: אגו. אגו שולט בעולמנו. אני חוששת ממצב שבו אני טופחת לבחור חזק חזק על האגו, כשהוא מרגיש שהוא יכול לנפנף אותי ולדרוס לי את האגו. אני מפחדת מתחושות התסכול וההערכה העצמית הנמוכה שאחוש לאחר הסירוב, ויותר מכך שהעליתי לאיזה בחור שמוק את האגו! לא?
ועוד ועוד ועוד...המון פרטים חששות ופחדים שעולים וצפים בראש תוך כדי הסיטואציות האלה..יש לכם אולי רעיונות או דוגמאות וסיפורים אישיים על התחלות? ואיך בדיוק למצוא בתוכי את האומץ להתחיל עם הבחור? ויותר מזה- האם היום, בשנת 2012 עדיין צריך לחשוש מהקטע הזה שבנות ניגשות לבנים? האם אני לוקחת הכל יותר מדי ברצינות ואני צריכה לזרום יותר?
כותבת על כך לא מעט (ובכלל מתייעצת איתכם לא מעט, כנראה זה מעיד על חוסר הביטחון שלי או שיעבוד לו), חושבת על כך לא מעט, בוכה וצוחקת על כך לא מעט, נהיית מתוסכלת מכך ומחוזקת לאחר מכן מאותו נושא בדיוק ולא מצליחה להתעלות מעל עצמי.
אז אחרי הקדמה פואטית משהו, לנושאינו.
אני יודעת שאתם תגידו "היא בסה"כ בת 19, יש לה עוד כלכך הרבה מה ללמוד על מערכות יחסים וכלכך הרבה מה לעבור" וכו' וכו', אבל אני חווה איזשהו תיסכול שמלווה אותי תקופה לא קצרה. היו לי כל מיני התחלות עם בחורים, הכל בגדר הדייטים הראשונים, השיחות וההיכרות הראשונית, ופעם אחת זה הצליח לצלוח 3 חודשים עם מישהו שאהבתי, אבל גם זה נגמר לא הכי בטוב. אני בחורה מחוזרת, שתמיד יהיו סביבה כמה בנים שהיו מעוניינים אבל פשוט אף אחד מהם לא מעניין אותי.
אני כל הזמן מצפה ומחכה למישהו שיסחוף אותי, שיסעיר אותי, מצפה למישהו שאני יודעת שיהיה מספיק שווה את זה. הרבה זמן הייתי בראש הזה שפתאום יצנח מהשמים איזה מישהו שיקלוט איזה ניואנס שלי ויתאהב בשנייה כי אני מסקרנת אותו, בנסיעה רנדומילת באוטובוס, ביציאה עם חברים..אבל עכשיו התחלתי להבין שאם אני רוצה מישהו באמת אדיר וטוב בשבילי ושאני באמת אתעניין בו- אני זאת שצריכה להתחיל, כי הבנים שאני בדרך כלל נמשכת אליהם הם לא מסוג הבנים שמתחילים איתך בפאב או במסיבה או שמתחילים איתך בכלל..
ופה הבעייה.
אני יודעת שפשוט צריך להעז ולקפוץ למים, אבל אני לא מצליחה לטשטש את הילת המבוכה שעופפת אותי ולגשת לבחור. אני מודעת למראה שלי ולעצמי, אבל יש הרבה מכשולים שעומדים לי בדרך ל"להרשות לעצמי" להתגבר על המחסומים. וביניהם- מוסכמות חברתיות. זה לא רגיל שבחורה תיגש לבחור, ואם כן, איך אני עושה את זה מבלי להיראות נואשת? ותמיד מספרים לי שבנות יודעות איך לגרום לבחור בעצם להתחיל איתן ("פשוט תסתכלי עליו, תעשי לו עיניים והוא כבר יבוא"), אבל זה נורא מביך קשר העין הזה! ועוד יותר מפחיד תחושת ה"אני לא מוצאת חן בעיניו. אני לא מושכת מספיק" וכאלה, שפשוט גורמים לי להסיט את המבט במבוכה אופיינית..
בנוסף, אין לי מה לומר לבנאדם שאני לא מכירה! אני לא רוצה לבקש סיגריה, אני לא רוצה לשאול מה נשמע, אני לא רוצה לנסות למצוא משהו מתוחכם ושנון לומר, אני לא רוצה להלחיץ ואני לא רוצה לדבר עם מישהו שיכול להיות שיש לו חברה. על מה לעזעזל אפשר לדבר איתו? ואם הוא עם חברים?
מחסום שלישי: אגו. אגו שולט בעולמנו. אני חוששת ממצב שבו אני טופחת לבחור חזק חזק על האגו, כשהוא מרגיש שהוא יכול לנפנף אותי ולדרוס לי את האגו. אני מפחדת מתחושות התסכול וההערכה העצמית הנמוכה שאחוש לאחר הסירוב, ויותר מכך שהעליתי לאיזה בחור שמוק את האגו! לא?
ועוד ועוד ועוד...המון פרטים חששות ופחדים שעולים וצפים בראש תוך כדי הסיטואציות האלה..יש לכם אולי רעיונות או דוגמאות וסיפורים אישיים על התחלות? ואיך בדיוק למצוא בתוכי את האומץ להתחיל עם הבחור? ויותר מזה- האם היום, בשנת 2012 עדיין צריך לחשוש מהקטע הזה שבנות ניגשות לבנים? האם אני לוקחת הכל יותר מדי ברצינות ואני צריכה לזרום יותר?