להתגרש או לא?
אני בן 30, נשוי שנה וחצי, בלי ילדים ומצוי כבר תקופה ארוכה, של כמה חודשים, בהתלבטות קשה שרק הולכת ומחמירה עם הזמן. אשתי ואני אוהבים אמנם, אבל משהו בחצי השנה האחרונה הלך לאיבוד. כבר אין את הניצוצות של פעם, אין את הכימיה ובמקום זה יש רק ויכוחים טפשיים ושטותיים (לדוגמא, "מי יכין סנדוויצים לעבודה אתה או אני") שגוררים אותנו למריבות מיותרות וחילופי מילים שאח"כ שנינו מצטערים עליהם ומנסים להמשיך הלאה אבל מרגישים שהנזק כבר נעשה כי הפגיעות עדיין נשארות והורסות את החשק והאהבה שלנו. התחלנו ללכת לייעוץ זוגי והיתה תקופה קצרה שהדברים התחילו להשתפר עבור שנינו, אבל לאחרונה שוב הכל חזר לקדמותו ושוב, למרות הייעוץ - חזרנו אחורה וגם אם אנחנו פותרים את העניינים איכשהו למחרת שוב צצה איזו שטות חדשה שמביאה למריבה נוספת. לכל זה מתווספת עוד החלטה שאני לא שלם איתה: אשתי הפסיקה לקחת גלולות, ממש בסמוך לתחילת המשבר שלנו, מתוך החלטה שאנחנו רוצים ילד. בחודשים האחרונים, היא סירבה לשוב ולקחת גלולות - היא בטוחה מבחינתה שזאת רק תקופה שתעבור וברגע שהיא תיכנס להריון ויהיה לנו ילד המצב ישתפר ויחזק את הקשר. אבל אני מרגיש שהיא עדיין ילדותית, עושה עניינים משטויות וכל פעם מנסה "לחנך" אותי ולקבוע לי את החיים. גם הסקס בינינו כבר לא כשהיה (מלבד תקופת הביוץ בה היא דואגת למשוך אותי למיטה) ורוב הדברים הטובים שעשו את הקשר נעלמו. אני כל כך אוהב אותה ולא רוצה להתגרש אבל חושש שהעניינים לא ישתפרו ושיום אחד אמצא את עצמי כלוא בנישואים לא מאושרים עם ילד שישלם על הטעויות שלי. וכמובן, מצד שני, כל כך רוצה לקוות שאני טועה - וכן יהיה שיפור בהמשך והכל יחזור לקדמותו. אני מבולבל, מתוסכל וכבר באמת לא יודע מה לעשות, האם להתגרש ולהישאר לבד, להתחיל הכל מהתחלה (אנחנו ביחד מגיל 23) או לתת צ'אנס לנישואים האלה, להביא ילד לעולם ולקוות שאני טועה ויהיה לנו טוב למרות הכל? אשמח לשמוע תגובות של מי שהיה שם, או מבעלי ניסיון דומה.
אני בן 30, נשוי שנה וחצי, בלי ילדים ומצוי כבר תקופה ארוכה, של כמה חודשים, בהתלבטות קשה שרק הולכת ומחמירה עם הזמן. אשתי ואני אוהבים אמנם, אבל משהו בחצי השנה האחרונה הלך לאיבוד. כבר אין את הניצוצות של פעם, אין את הכימיה ובמקום זה יש רק ויכוחים טפשיים ושטותיים (לדוגמא, "מי יכין סנדוויצים לעבודה אתה או אני") שגוררים אותנו למריבות מיותרות וחילופי מילים שאח"כ שנינו מצטערים עליהם ומנסים להמשיך הלאה אבל מרגישים שהנזק כבר נעשה כי הפגיעות עדיין נשארות והורסות את החשק והאהבה שלנו. התחלנו ללכת לייעוץ זוגי והיתה תקופה קצרה שהדברים התחילו להשתפר עבור שנינו, אבל לאחרונה שוב הכל חזר לקדמותו ושוב, למרות הייעוץ - חזרנו אחורה וגם אם אנחנו פותרים את העניינים איכשהו למחרת שוב צצה איזו שטות חדשה שמביאה למריבה נוספת. לכל זה מתווספת עוד החלטה שאני לא שלם איתה: אשתי הפסיקה לקחת גלולות, ממש בסמוך לתחילת המשבר שלנו, מתוך החלטה שאנחנו רוצים ילד. בחודשים האחרונים, היא סירבה לשוב ולקחת גלולות - היא בטוחה מבחינתה שזאת רק תקופה שתעבור וברגע שהיא תיכנס להריון ויהיה לנו ילד המצב ישתפר ויחזק את הקשר. אבל אני מרגיש שהיא עדיין ילדותית, עושה עניינים משטויות וכל פעם מנסה "לחנך" אותי ולקבוע לי את החיים. גם הסקס בינינו כבר לא כשהיה (מלבד תקופת הביוץ בה היא דואגת למשוך אותי למיטה) ורוב הדברים הטובים שעשו את הקשר נעלמו. אני כל כך אוהב אותה ולא רוצה להתגרש אבל חושש שהעניינים לא ישתפרו ושיום אחד אמצא את עצמי כלוא בנישואים לא מאושרים עם ילד שישלם על הטעויות שלי. וכמובן, מצד שני, כל כך רוצה לקוות שאני טועה - וכן יהיה שיפור בהמשך והכל יחזור לקדמותו. אני מבולבל, מתוסכל וכבר באמת לא יודע מה לעשות, האם להתגרש ולהישאר לבד, להתחיל הכל מהתחלה (אנחנו ביחד מגיל 23) או לתת צ'אנס לנישואים האלה, להביא ילד לעולם ולקוות שאני טועה ויהיה לנו טוב למרות הכל? אשמח לשמוע תגובות של מי שהיה שם, או מבעלי ניסיון דומה.