ענתי האוהבת
New member
להתאהב במישהו חולה
שלום לכולם, אני רוצה להתייעץ איתכם במקרה שלי. לפני שנה וחצי יצאתי לטיול שבו פגשתי איש שיחה טוב, אך הוא לא משך אותי מבחינה פיזית. במהלך הטיול, כשהיינו בנחל, הוא נתן לי יד כדי לעזור לי ללכת (אחרי שמעדתי מאבן). זו היתה מחווה יפה, אך היד שלו היתה רפה, כמעט ולא הרגשתי אותה, ולמעשה זו היתה הסיבה העיקרית לחוסר המשיכה (אך לא רק). כמו הרבה נשים, גם אני אוהבת גבר חזק ויציב. בכל זאת, נתתי לו את הטלפון ודיברנו שתיים-שלוש שיחות, אך לא נפגשנו. לפני שבוע הוא התקשר אליי והתפלאתי על כך. הוא אמר לי שיש לו בנייד כמה בחורות עם השם שלי ושהוא התבלבל. צחקנו על זה, ושנינו הסכמנו שטעויות לא קורות סתם. בגלל שזכרתי שהוא לא הטייפ שלי ממש, הייתי נטולת עכבות בשיחה. אני בתקופה מאוד קשה (אבא שלי נפטר לפני חודשיים + יש לי בעיות נוספות) והוא עודד אותי מאוד, היה מאוד מכיל. קבענו להיפגש במוצ"ש. נפגשנו בבית קפה. השיחה שלנו היתה מאוד פתוחה, גם פה, כמו בשיחת טלפון, העזתי לספר לו תהליך שעברתי, ופעם ראשונה בחיי שבכיתי בפני גבר שאני כמעט ולא מכירה. הוא הביע רגישות ואמר לי שזה טבעי לבכות ושלא ארגיש נבוכה, שהכל בסדר מבחינתו. כשיצאנו מבית הקפה, הוא כרך את ידו סביבי ואמר לי שהכל בסדר. קבענו להיפגש שוב ונפרדנו לשלום. האדם האנושי הזה נכנס לי ללב, ולמרות המחסום הפיזי שיש לי כלפיו, חשבתי שלא כדאי לפספס בחור כזה בוגר, ערכי וטוב לב. כל הזמן חשבתי על זה שהוא קצת רזה, שיש לו פלולה על הפנים, ובזמן שחשבתי על ה"מגרעות" הללו, כל הזמן עמדו לנגד עיני הבגרות והבשלות שבו, העיניים המקסימות שלו, יכולת ההכלה שלו, החיוביות שבו. הרגשתי שיש לו הרבה דברים טובים שמחפים על הדברים האחרים, שהם שוליים יותר. החלטתי שאני רוצה להמשיך להיפגש איתו. אתמול הוא התקשר אחרי העבודה ורצה שנצא. הוא אמר שהוא רעב, אז הזמנתי אותו לאכול אצלי, וקבענו שאח"כ נלך לטייל בפארק. אני אף פעם לא מזמינה אליי הביתה בחורים במהירות כזו, אבל בטחתי בו ב-100% .הוא מאוד שמח שהזמנתי אותו. במהלך הארוחה ראיתי שהוא מסתכל עליי במבט אוהד. בגלל שיש לי כאבי גב לאחרונה ולו יש תעודת מטפל, הוא עשה לי רייקי. בזמן שהוא התקרב אליי שמעתי קול תקתוק, כמו של שעון. בכל הזמן שהוא נגע בי, התקתוק הזה היה במחשבות שלי. אחרי שהוא סיים, שאלתי אותו מה זה הקול הזה, והוא סיפר לי שבהיותו ילד עשו לו ניתוח לך משום שהוא נולד עם בעיות במסם. בגיל ההתבגרות הוא עבר עוד ניתוח. התחשק לי לבכות. הסיפור הזה ריגש אותי, הן מהצד שלו והן מהצד שלי. מהצד שלו בגלל שהוא כל כך פעיל, עובד בעבודה ערכית, נוהג, שוחה, מטייל. פשוט הערכתי אותו מאוד, הסיפור שלו נגע לליבי. מהצד שלי משום שקשה לי עם פגיעות פיזיות (אמר שיש לו צלקת לא סימפטית על החזה) וגם ריחמתי על עצמי שעד שאני מוצאת גבר כלבבי, עם אופי נהדר, אז הוא עם מום. חשבתי על סיכוי למוות מוקדם (אולי), על כך שאפילו תקתוק של שעון קשה לי לשמוע בלילה, אז איך אוכל לשאת אדם שיחבק אותי עם קולות כאלה. הוא אמר שאסור לו להתרגש מידי ומיד חשבתי על סקס. כשנפרדנו התנשקנו והתחבקנו. באיזשהו שלב שמעתי שוב את הלב שלו ונרתעתי. אחרי כשעה היתה לנו שיחה גלויה בטלפון. העלתי בפניו את החששות שלי. הוא התייחס לחששותיי בטבעיות, כשעלה נושא הסקס הוא צחק ואמר לי שאין לי מה לחשוש כי אין לו בעיה בעניין הזה ומותר לו לעשות הכל. הוא סיפר לי על יחסים קודמים שהיו לו. הוא אפילו הציע שנוכל להיות ידידים או שנקח את הכל לאט יותר כדי שאכיר אותו. הוא פשוט מקסים!. אני ממש לא יודעת מה לעשות. אני מעריצה אנשים שיכולים לגדל בע"ח עם אוזן חתוכה (חתולים שעוקרו/סורסו ע"י העיריה), עם עיוורון או פגם כלשהו. פעם חשבתי על זה שאני לא מסוגלת לחיות עם משהו פגום פיזית. יש לי חברה שנשואה עם נכה חלקית, אמא שלי נשואה בשנית לנכה. ואני לא מסוגלת לחיות עם אף פגם. אני בן אדם רגיש וטוב, אך יש לי חיסרון בכל הנוגע לפגם פיזי. אף אחד מאיתנו לא מושלם, בטח לא אני, אבל קשה לי עם פגמים פיזיים. לא יודעת אם אוכל להנות מינית עם חזה מצולק ועם תקתוקי לב. הלוואי ולכולם היה לב ואישיות כמו שלו. אני ממש לא יודעת מה לעשות. אתמול בכיתי וגם היום אני בוכה. לא כל יום יוצא לי לפגוש אדם כזה מיוחד. אגב, אבא שלי נפטר מהתקף לב, לאמא שלי היה חבר שמת מדום לב, ולאחרונה גם לי היו דפיקות בלב וכאבים בחזה ועברתי כמה בדיקות לב. ולפתע, להכיר מישהו עם מום מולד בלב. זה הימם אותי וגרם לי לבכות. אני כבר מעל גיל שלושים, למרות היחסים שהיו לי, מעולם לא חשתי פתיחות כזאת עם גבר. מה הייתם עושים במצב כזה?
שלום לכולם, אני רוצה להתייעץ איתכם במקרה שלי. לפני שנה וחצי יצאתי לטיול שבו פגשתי איש שיחה טוב, אך הוא לא משך אותי מבחינה פיזית. במהלך הטיול, כשהיינו בנחל, הוא נתן לי יד כדי לעזור לי ללכת (אחרי שמעדתי מאבן). זו היתה מחווה יפה, אך היד שלו היתה רפה, כמעט ולא הרגשתי אותה, ולמעשה זו היתה הסיבה העיקרית לחוסר המשיכה (אך לא רק). כמו הרבה נשים, גם אני אוהבת גבר חזק ויציב. בכל זאת, נתתי לו את הטלפון ודיברנו שתיים-שלוש שיחות, אך לא נפגשנו. לפני שבוע הוא התקשר אליי והתפלאתי על כך. הוא אמר לי שיש לו בנייד כמה בחורות עם השם שלי ושהוא התבלבל. צחקנו על זה, ושנינו הסכמנו שטעויות לא קורות סתם. בגלל שזכרתי שהוא לא הטייפ שלי ממש, הייתי נטולת עכבות בשיחה. אני בתקופה מאוד קשה (אבא שלי נפטר לפני חודשיים + יש לי בעיות נוספות) והוא עודד אותי מאוד, היה מאוד מכיל. קבענו להיפגש במוצ"ש. נפגשנו בבית קפה. השיחה שלנו היתה מאוד פתוחה, גם פה, כמו בשיחת טלפון, העזתי לספר לו תהליך שעברתי, ופעם ראשונה בחיי שבכיתי בפני גבר שאני כמעט ולא מכירה. הוא הביע רגישות ואמר לי שזה טבעי לבכות ושלא ארגיש נבוכה, שהכל בסדר מבחינתו. כשיצאנו מבית הקפה, הוא כרך את ידו סביבי ואמר לי שהכל בסדר. קבענו להיפגש שוב ונפרדנו לשלום. האדם האנושי הזה נכנס לי ללב, ולמרות המחסום הפיזי שיש לי כלפיו, חשבתי שלא כדאי לפספס בחור כזה בוגר, ערכי וטוב לב. כל הזמן חשבתי על זה שהוא קצת רזה, שיש לו פלולה על הפנים, ובזמן שחשבתי על ה"מגרעות" הללו, כל הזמן עמדו לנגד עיני הבגרות והבשלות שבו, העיניים המקסימות שלו, יכולת ההכלה שלו, החיוביות שבו. הרגשתי שיש לו הרבה דברים טובים שמחפים על הדברים האחרים, שהם שוליים יותר. החלטתי שאני רוצה להמשיך להיפגש איתו. אתמול הוא התקשר אחרי העבודה ורצה שנצא. הוא אמר שהוא רעב, אז הזמנתי אותו לאכול אצלי, וקבענו שאח"כ נלך לטייל בפארק. אני אף פעם לא מזמינה אליי הביתה בחורים במהירות כזו, אבל בטחתי בו ב-100% .הוא מאוד שמח שהזמנתי אותו. במהלך הארוחה ראיתי שהוא מסתכל עליי במבט אוהד. בגלל שיש לי כאבי גב לאחרונה ולו יש תעודת מטפל, הוא עשה לי רייקי. בזמן שהוא התקרב אליי שמעתי קול תקתוק, כמו של שעון. בכל הזמן שהוא נגע בי, התקתוק הזה היה במחשבות שלי. אחרי שהוא סיים, שאלתי אותו מה זה הקול הזה, והוא סיפר לי שבהיותו ילד עשו לו ניתוח לך משום שהוא נולד עם בעיות במסם. בגיל ההתבגרות הוא עבר עוד ניתוח. התחשק לי לבכות. הסיפור הזה ריגש אותי, הן מהצד שלו והן מהצד שלי. מהצד שלו בגלל שהוא כל כך פעיל, עובד בעבודה ערכית, נוהג, שוחה, מטייל. פשוט הערכתי אותו מאוד, הסיפור שלו נגע לליבי. מהצד שלי משום שקשה לי עם פגיעות פיזיות (אמר שיש לו צלקת לא סימפטית על החזה) וגם ריחמתי על עצמי שעד שאני מוצאת גבר כלבבי, עם אופי נהדר, אז הוא עם מום. חשבתי על סיכוי למוות מוקדם (אולי), על כך שאפילו תקתוק של שעון קשה לי לשמוע בלילה, אז איך אוכל לשאת אדם שיחבק אותי עם קולות כאלה. הוא אמר שאסור לו להתרגש מידי ומיד חשבתי על סקס. כשנפרדנו התנשקנו והתחבקנו. באיזשהו שלב שמעתי שוב את הלב שלו ונרתעתי. אחרי כשעה היתה לנו שיחה גלויה בטלפון. העלתי בפניו את החששות שלי. הוא התייחס לחששותיי בטבעיות, כשעלה נושא הסקס הוא צחק ואמר לי שאין לי מה לחשוש כי אין לו בעיה בעניין הזה ומותר לו לעשות הכל. הוא סיפר לי על יחסים קודמים שהיו לו. הוא אפילו הציע שנוכל להיות ידידים או שנקח את הכל לאט יותר כדי שאכיר אותו. הוא פשוט מקסים!. אני ממש לא יודעת מה לעשות. אני מעריצה אנשים שיכולים לגדל בע"ח עם אוזן חתוכה (חתולים שעוקרו/סורסו ע"י העיריה), עם עיוורון או פגם כלשהו. פעם חשבתי על זה שאני לא מסוגלת לחיות עם משהו פגום פיזית. יש לי חברה שנשואה עם נכה חלקית, אמא שלי נשואה בשנית לנכה. ואני לא מסוגלת לחיות עם אף פגם. אני בן אדם רגיש וטוב, אך יש לי חיסרון בכל הנוגע לפגם פיזי. אף אחד מאיתנו לא מושלם, בטח לא אני, אבל קשה לי עם פגמים פיזיים. לא יודעת אם אוכל להנות מינית עם חזה מצולק ועם תקתוקי לב. הלוואי ולכולם היה לב ואישיות כמו שלו. אני ממש לא יודעת מה לעשות. אתמול בכיתי וגם היום אני בוכה. לא כל יום יוצא לי לפגוש אדם כזה מיוחד. אגב, אבא שלי נפטר מהתקף לב, לאמא שלי היה חבר שמת מדום לב, ולאחרונה גם לי היו דפיקות בלב וכאבים בחזה ועברתי כמה בדיקות לב. ולפתע, להכיר מישהו עם מום מולד בלב. זה הימם אותי וגרם לי לבכות. אני כבר מעל גיל שלושים, למרות היחסים שהיו לי, מעולם לא חשתי פתיחות כזאת עם גבר. מה הייתם עושים במצב כזה?
ואח"כ אחד השכנים דפק על הקיר שאפסיק. לא רק שהיה 23:30 בלילה, גם הקול שלי לא משהו, בלשון המעטה. הכי מצחיק הוא שמילות השיר מתאימות ביותר למצב שלי: "יום אחד זה יקרה בלי שנרגיש, משהו ישתנה משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו ולא יהיה ממה לחשוש". אמנם במצב שלי יש לי ממה לחשוש (כל הפוסט שלי מבוסס על חשש ופחד), אבל השורה הזאת מתאימה לי מהבחינה הזאת שאני מרגישה שאני לא חוששת להיות אני ליד הבחור, אני הכי טבעית בעולם. תודה על התגובה!