להרגיש טוב!
מה זה בעצם להרגיש טוב? איך לומדים להרגיש טוב? איך מצליחים לחייך ולדעת שהחיוך אמיתי? איך להיות אופטימיים? אלו היו כמה מהנושאים שחלפו לי בראש בבוקר אחד בדרך למילואים... רוצים לדעת מה המסקנות שהגעתי אליהן? אני אנסה לכתוב את זה בצורה הכי ברורה שאוכל, אם כי יש לי בעיה לכתוב את המחשבות שלי לפעמים, אני לא רהוט כמו שלפעמים נדמה, לפעמים אני חושב מהר מדי בשביל המקלדת, ומפספס את הנקודה... אז ככה, החיים שלנו הם לא ציר של 0-100 כשמאה הוא אופוריה וה-0 הוא הדיכאון המחולט. אם זה היה ככה, איך לפעמים ממצב של אופוריה מוחלטת אדם גולש לו לדיכאון מוחלט חזק וחסר פשרות, ולהיפך...?מדובר למעשה על ציר מעגלי, אנחנו נמצאים בנקודה מסויימת על ציר שמתחיל מ-0 ומתקדם עד למאה, אבל כמו שעון מחוגים, חוזר מיד אחרי השיא, למספר הנמוך ביותר. מה עושים? איך שומרים על האופוריה? איך מאמינים בהרגשה הטובה וגורמים לעצמינו להאמין בטוב שוב דווקא ברגעים הכי הכי קשים? את התשובה שמצאתי אני יכול להשוות רק לפילוסופיה הפאקירית (מאדאם! גם פאקיר כואב בלילה! יש דקסמול PM?). רק אחרי שתחוו את הסבל האולטימטיבי, רק אחרי שהכאב יאכל אתכם עד תום כמעט, רק משם תוכלו להתרומם למעלה. רק משם, מהאשפתות של האשפתות, מהמיץ המרוכז ביותר שבתחתית פח הזבל, תוכלו להתחיל להתקדם מעלה. ואתם יודעים מה? כשכבר הייתם שם, תמיד תוכלו להשוות את המצב הנתון למצב ההוא, ולדעת שהכי רע כבר עבר... לכל אחד מכם יש/היתה תקופה רעה. תקופה שהוא לא האמין שהוא ייצא ממנה. תקופה שבה הוא באמת, אבל באמת, חשב לסגור עניין ולבחור באופציה הקלה החוצה. לשמחתינו, אף אחד מהנוכחים לא מימש את המחשבה, אז מה אנחנו יכולים לעשות עם התקופה הזו אם לא ללמוד ממנה. אם לא לזכור אותה ולנצור אותה כהדבר החשוב ביותר שקרה לנו? יש מצבים בחיים שמהם יש שתי אופציות: להתאבד, או להתחיל במסע למעלה... אחרי שההינו כל כך קרובים ל-0 המוחלט, נשאר לנו רק לעשות את המאמץ הקטן ולהביא את עצמינו אל המאה. ברור לי ששילבתי פה שני דברים שלכאורה אין קשר ביניהם, אחד המחוג ושניים הסבל שמוביל לאושר, הקשר ברור לי, רק שאני לא ממש מצליח להביע אותו במילים... אני אנסה... כשהייתי בן 12, עברתי את אחת התקופות הקשות ביותר בחיי. התאשפזתי לסידרת ניתוחים בבית חולים, נותקתי למספר חודשים מהעולם החיצון, מהחברים ומהמשפחה (חברים בני 12 לא יכולים לבוא כל יום לבקר בבית חולים...). באותה תקופה באופן מפתיע, היה כל כך קל לשמח אותי שזה היה מדהים! המצב שלי היה כל כך בדאון, שכל רמז של דבר טוב, גרם לי להקפיץ את המחוג מיד אל ה-100 ההוא המיוחל, וכמובן שגם ההיפך... הייתי בין שני מצבים קיצוניים שנעתי ביניהם, ובאותו זמן לא למדתי עדיין איך לשלוט בתנודתיות הזו. אני לא ממש יודע לאן להמשיך מכאן, אז תיכף אנסה להמשיך, ובינתיים אני מחכה לתגובות! גיל גיל.
מה זה בעצם להרגיש טוב? איך לומדים להרגיש טוב? איך מצליחים לחייך ולדעת שהחיוך אמיתי? איך להיות אופטימיים? אלו היו כמה מהנושאים שחלפו לי בראש בבוקר אחד בדרך למילואים... רוצים לדעת מה המסקנות שהגעתי אליהן? אני אנסה לכתוב את זה בצורה הכי ברורה שאוכל, אם כי יש לי בעיה לכתוב את המחשבות שלי לפעמים, אני לא רהוט כמו שלפעמים נדמה, לפעמים אני חושב מהר מדי בשביל המקלדת, ומפספס את הנקודה... אז ככה, החיים שלנו הם לא ציר של 0-100 כשמאה הוא אופוריה וה-0 הוא הדיכאון המחולט. אם זה היה ככה, איך לפעמים ממצב של אופוריה מוחלטת אדם גולש לו לדיכאון מוחלט חזק וחסר פשרות, ולהיפך...?מדובר למעשה על ציר מעגלי, אנחנו נמצאים בנקודה מסויימת על ציר שמתחיל מ-0 ומתקדם עד למאה, אבל כמו שעון מחוגים, חוזר מיד אחרי השיא, למספר הנמוך ביותר. מה עושים? איך שומרים על האופוריה? איך מאמינים בהרגשה הטובה וגורמים לעצמינו להאמין בטוב שוב דווקא ברגעים הכי הכי קשים? את התשובה שמצאתי אני יכול להשוות רק לפילוסופיה הפאקירית (מאדאם! גם פאקיר כואב בלילה! יש דקסמול PM?). רק אחרי שתחוו את הסבל האולטימטיבי, רק אחרי שהכאב יאכל אתכם עד תום כמעט, רק משם תוכלו להתרומם למעלה. רק משם, מהאשפתות של האשפתות, מהמיץ המרוכז ביותר שבתחתית פח הזבל, תוכלו להתחיל להתקדם מעלה. ואתם יודעים מה? כשכבר הייתם שם, תמיד תוכלו להשוות את המצב הנתון למצב ההוא, ולדעת שהכי רע כבר עבר... לכל אחד מכם יש/היתה תקופה רעה. תקופה שהוא לא האמין שהוא ייצא ממנה. תקופה שבה הוא באמת, אבל באמת, חשב לסגור עניין ולבחור באופציה הקלה החוצה. לשמחתינו, אף אחד מהנוכחים לא מימש את המחשבה, אז מה אנחנו יכולים לעשות עם התקופה הזו אם לא ללמוד ממנה. אם לא לזכור אותה ולנצור אותה כהדבר החשוב ביותר שקרה לנו? יש מצבים בחיים שמהם יש שתי אופציות: להתאבד, או להתחיל במסע למעלה... אחרי שההינו כל כך קרובים ל-0 המוחלט, נשאר לנו רק לעשות את המאמץ הקטן ולהביא את עצמינו אל המאה. ברור לי ששילבתי פה שני דברים שלכאורה אין קשר ביניהם, אחד המחוג ושניים הסבל שמוביל לאושר, הקשר ברור לי, רק שאני לא ממש מצליח להביע אותו במילים... אני אנסה... כשהייתי בן 12, עברתי את אחת התקופות הקשות ביותר בחיי. התאשפזתי לסידרת ניתוחים בבית חולים, נותקתי למספר חודשים מהעולם החיצון, מהחברים ומהמשפחה (חברים בני 12 לא יכולים לבוא כל יום לבקר בבית חולים...). באותה תקופה באופן מפתיע, היה כל כך קל לשמח אותי שזה היה מדהים! המצב שלי היה כל כך בדאון, שכל רמז של דבר טוב, גרם לי להקפיץ את המחוג מיד אל ה-100 ההוא המיוחל, וכמובן שגם ההיפך... הייתי בין שני מצבים קיצוניים שנעתי ביניהם, ובאותו זמן לא למדתי עדיין איך לשלוט בתנודתיות הזו. אני לא ממש יודע לאן להמשיך מכאן, אז תיכף אנסה להמשיך, ובינתיים אני מחכה לתגובות! גיל גיל.
