להמשיך לחיות
אתמול בארוחת ערב חמותי (אימא של בעלי ז"ל) סיפרה לי שלפני כמה ימים היא הסתובבה וניגשה אליה קרובת משפחה של אחת מהרוגות הפיגוע בו נרצח בעלי. היא ניגשה אליה ואמרה לה: את יודעת, אימא של א' (ההרוגה) לא מתפקדת. חמותי סיפרה על זה עם דמעות בעיניים. היא אמרה שהיא הרגישה אשמה על זה שהיא ממשיכה לחיות. זה הרגיז אותי כל כך. החוצפה של אותה קרובה. התעוזה הזו להביע ביקורת שטותית כל כך על משהו שהיא לעולם לא תבין. חמותי ממוטטת מבפנים וממשיכה בחיים כלפי חוץ. ואפילו אם היא הייתה מצליחה להישאר שלמה גם כלפי פנים... מה זה עניינה של אותה קרובה?!? אני שומעת הרבה משפטים כאלה (דוגמא: וואו, אני עוד לא עיכלתי שש' נהרג ואת כבר ממשיכה לחיות!!!) ובדרך כלל הם גורמים לי לחוש אשמה ותיסכול. דווקא לראות את זה קורה למישהו אחר גרם לי להבין עד כמה שזה אבסורד. אין שום צורך להרגיש אשמה או תיסכול. אנשים לא יודעים מה להגיד אז הם פשוט אומרים שטויות. צריך להתעלם מהם ולהמשיך הלאה בדרכנו לחיות, אם זה מה שבחרנו לעשות. כבר עברנו דברים קשים יותר בחיים מאותן הערות של אנשים קטנים.
אתמול בארוחת ערב חמותי (אימא של בעלי ז"ל) סיפרה לי שלפני כמה ימים היא הסתובבה וניגשה אליה קרובת משפחה של אחת מהרוגות הפיגוע בו נרצח בעלי. היא ניגשה אליה ואמרה לה: את יודעת, אימא של א' (ההרוגה) לא מתפקדת. חמותי סיפרה על זה עם דמעות בעיניים. היא אמרה שהיא הרגישה אשמה על זה שהיא ממשיכה לחיות. זה הרגיז אותי כל כך. החוצפה של אותה קרובה. התעוזה הזו להביע ביקורת שטותית כל כך על משהו שהיא לעולם לא תבין. חמותי ממוטטת מבפנים וממשיכה בחיים כלפי חוץ. ואפילו אם היא הייתה מצליחה להישאר שלמה גם כלפי פנים... מה זה עניינה של אותה קרובה?!? אני שומעת הרבה משפטים כאלה (דוגמא: וואו, אני עוד לא עיכלתי שש' נהרג ואת כבר ממשיכה לחיות!!!) ובדרך כלל הם גורמים לי לחוש אשמה ותיסכול. דווקא לראות את זה קורה למישהו אחר גרם לי להבין עד כמה שזה אבסורד. אין שום צורך להרגיש אשמה או תיסכול. אנשים לא יודעים מה להגיד אז הם פשוט אומרים שטויות. צריך להתעלם מהם ולהמשיך הלאה בדרכנו לחיות, אם זה מה שבחרנו לעשות. כבר עברנו דברים קשים יותר בחיים מאותן הערות של אנשים קטנים.
