להלשין או לא להלשין?

להלשין או לא להלשין?

בגן של תומר יש ילד מאוד חמוד אך רגיש מאוד, דבוק למטפלת אחת כל היום, ומאוד בכיין. הוא היה כך כל השנה שעברה. אמא שלו קרובה אלי בצורה כלשהיא, ואנחנו אמורות להפגש אחה"צ עם הילדים. היום הראשון היה מאוד קשה לבן שלה, שלא הפסיק לבכות, ובסוף הזעיקו אותה. שמעתי את המטפלות מדברות עליו שהוא ילד בכין, שלא מתאימה לו מסגרת של גן, ושהן זוכרות אותו ככה גם משנה שעברה, שהוא כל הזמן בכה - גם על הידיים. יכול להיות שמה שנאמר היה מהלחץ שהילד בוכה ואי אפשר להרגיע אותו, מעבר לזה שזה לא נראה לי נאות לדבר כך ליד הורים אחרים, השאלה היא האם לספר לאמא שלו שזה מה שנאמר על הבן שלה? שמראש המטפלות "מיואשות" ממנו? אולי זה ישנה את החלטתה להמשיך השנה בגן הזה? אני ממש לא יודעת מה לעשות ואשמח לדעת מה דעתכם.
 
יקירה-אני הייתי מספרת, ולו רק בגלל

שהייתי רוצה שיספרו לי. זה הדבר הכי יקר לה, ומה שהן אמרו מאוד חשוב שיובא לידיעתה.
 
נראה לי נורא ואיום שהמטפלות

מדברות ככה..היום זה הילד שלה..ומחר זה על הילד שלי.. מאד לא מוצא חן בעיניי! וכמובן שלספר!
 
לספר, אולי המטפלות לא טובות לילד

ולא להיפך? אולי הוא יתנהג אחרת בגן אחר ואולי עדיף לו מטפלת בשלב זה של חייו... בכל מקרה אמא שלו צריכה לדעת מזה! אני הייתי נזהרת ממטפלות שלא אומרות את האמת להורים, איך זה שהן לא יזמו שיחה עם האם וסיפרו לה על המסקנות שלהן? חמור מאוד. תהיי חברה טובה ותספרי.
 
נראה שאהיה היחידה שאומר לא לספר!

משתי סיבות כשהשניה היא חשובה יותר מהראשונה : 1. נכון שזה לא נאות, טפשי, גס וחסר טאקט לדבר כך ליד הורים אחרים, וזה לא שאני מבינה את המטפלות ש"מתלוננות" על הקושי שלהן, גם אני הייתי נרגזת לו שמעתי אותן מדברות כך לידי, אלא שטבעי שזה קשה לשמוע כל השנה ילד שבוכה. אני בטוחה שלו היית מנסה לשים עצמך במקומן היית מרגישה כך גם את, 2. מנסיוני בגן הקודם של מתן, הייתי נוכחת באחת הפעמים שמטפלת כעסה על ילד בגלל שבכה ו"היה נודניק" וכל פשעו היה שפחד מהרעמים בחורף והלכתי וסיפרתי לאותה אם שהבטיחה שזה לא ייצא שאני סיפרתי לה אך הלכה ושפכה זעמה על מפעילי הגן וכמובן שהם כבר הבינו (או שהיא סיפרה) שאני ה"מלשנית" והחלו להתייחס אליי (ונראה לי שגם לילדי) בהתאם. בקיצור אני החלטתי שמעתה והלאה אפסיק להיות "יפת נפש" כשמי שעלול להפסיד מכך הוא בעצם אני או ילדיי.... מה שכן הייתי עושה, זה מנסה אולי לדבר איתה על הסיבות לבכיו של בנה. יכול להיות שהגן הזה לא מתאים לו. אולי הייתי "זורקת" לה שאת שומעת אותו בוכה המון כדי להביא לתשומת ליבה את זה.
 
סוגיה מוסרית קשה...

יכול להיות שהכי חכם, מבחינתך, זה לשתוק... לדאבוני, לי עצה כזו לא היתה עוזרת. ממילא לא הייתי עומדת בה... אני הייתי פונה בדיסקרטיות למטפלות או לגננת. ברוח טובה, ובלי האשמות, מספרת להן שקשה לי עם מה ששמעתי. שאני מבינה את הקושי שלהן ואיני מאשימה אותן. שאין לי שום עניין לדסקס את הילד הבוכה איתן, אבל כאמא מאד חשוב לי לדעת שתחושות כאלה של הצוות, מועברות לאם. הייתי אומרת משהו כמו: מכיוון שהשנה רק התחילה, אני מניחה שבוודאי עוד לא הזדמן לכן לספר לאם שלדעתכן הילד לא בשל(או מה-שלא-יהיה-ששמעת). בשום אופן איני רוצה להביך אתכן, ולכן אני מבקשת שתדאגנה אתן לעדכן את האם/החברה שלי, ולא אני. אמנם זה קצת "ללכת על חבל דק", אבל נדמה לי שאפשר לצאת מזה "כמו גדולה" = לעזור בלי לפגוע / להפגע. שיתפתי את בן-זוגי בדילמה. הוא חושב שעלייך לספר לחברה, לא לפנות לגננת, שלא תחשוב שאת נודניקית. התפתח בינינו דיון מעמיק
כגננת, גם אם היה לי מאד לא נעים שהצוות שלי "נתפס בקלקלתו" (שיהיה ברור: זו "קלקלה" רצינית בעיני!), הייתי מלאת הערכה אלייך, שהבאת את העניין אלי, ונתת לי אפשרות לתקן ולטפל לפני שנהייה "בלגן". כאמא, מטרתי בשיחה כזו היא לבדוק את ה"נהלים". יתכן שהאם מיודעת כבר. זה היה מרגיע אותי. זאת אומרת שאם לילדי יהיה קושי, ידווחו לי. אם זה לא נעשה, זו הזדמנות מצויינת לתאם ציפיות. להסכים שלפחות מהיום ואילך הערות כאלה לא ייאמרו בפני ילדים והורים אחרים, ולבקש התחייבות של הגננת שאני אקבל דווח על כל קושי ש/אם יחווה ילדי. מה את חושבת? ספרי לנו מה עשית, ומה קרה. ליאת
 
עדכון

אז אתמול אחה"צ נפגשנו, אני, האמא ושני ילדינו (הלכנו לשיעור נסיון בקורס ריתמוסיקה - היה מעולה!), דיסקסנו איך עבר היום. היא סיפרה לי שהיה קשה, אבל מרגע שקראו לה הילד היה רגוע, שיחק ושיתף פעולה, וכנראה מדובר בתקופת הסתגלות. לא אמרתי לה בפרוש שהמטפלות אמרו את מה שאמרו, אמרתי לה באופן כללי שלא אהבתי את יחס המטפלות היום, ושהן אמרו דברים מסוימים על הורים מסוימים וזה לא מצא חן בעיני. נראה לי שהיא הבינה את הכוונה שלי, למרות שלא דיברתי באופן ספציפי על הילד שלה. שתינו הסכמנו על כך שהצוות השנה פחות חם מהצוות של שנה שעברה, אבל בתכל´ס אין לנו מה לעשות, רק לקוות שבמהלך הזמן העניינים ירגעו והילדים יסתגלו לגן החדש. לא סיפרתי משתי סיבות - אחת, זה מכיוון שלא רציתי ליצור מצב בו המטפלות ידעו שאני מספרת להורים דברים שהן אומרות, ואז יחששו לדבר לידי - דבר שאני לא מעונינת בו, כי אני רוצה להיות מעורבת במה שקורה בגן. אני לא חוששת ממצב שבו "יתנכלו" לילד שלי - זה אמנם גן פרטי, אבל הוא חלק מרשת גנים בפיקוח ואין סיכוי שיקרה כזה דבר. שנית - אני חושבת שחלק מהדברים שהן אמרו נבעו מהלחץ של היום הראשון, ומעצם העובדה שהילד באמת בכה בלי הפסקה - בהיסטריה - ואי אפשר היה להרגיע אותו. אז אני לא אומרת שזה אשמת הילד, אבל אני נותנת להן קצת קרדיט מהבחינה הזו. בקיצור - לא סיפרתי, אבל אני חושבת שהעברתי לאמא את הכיוון הכללי, שתשים לב לענין היחס של המטפלות לילד שלה. אני מקווה שהכל יסתדר לטובה בסופו של דבר.
 
למעלה