כמעט דברי פרידה ../images/Emo240.gif
גולשים יקרים אוהדי אלירז - סימנתם את "הטוב", סימנתם את "הרע" ויצאתם רובכם לצייד מכשפות. יש להניח שבעוד לא הרבה זמן רבים מכם יפקחו את העיניים ויתביישו במעשיהם דהיום. רציתי להקדים להודעת הפרידה (שתינתן כמובטח מחר) כמה מילות הסבר : יש לנו , בני האדם, אשליה שהקו בין רע לטוב הוא בלתי עביר בצד אחד ניצבים האנשים הרעים ובצד השני, הטוב, אנו ומשפחותינו וחברינו. מחקרים פסיכולוגיים מראים שזו אשליה. כשאנחנו חושבים על הרעים אנחנו תמיד חושבים "זה הם, האנשים הנוראים האלה, זה לעולם לא אנחנו'". המחקרים, לעומת זאת, מראים שאנחנו עלולים להיות המפלצות הללו. הקו בין טוב ורע איננו חיצוני אלא "עובר באמצעו של כל לב אנוש" אם לצטט את סולזניצין. קשה להתנגד לכוחות שסביבך: השכלה, כסף, סביבה. כדי להתנגד להם, אתה חייב להיות מסוגל לדמיין את העתיד: לצפות באופן ברור בתרחיש עתידי, שבו אתה רואה לאן הצעד הרע שאתה עושה מוביל אותך. אנשים שמאוד ממוקדים בהווה, בפיתוי של ההווה, הם הכי חשופים למדרון החלקלק. (טיעון המדרון החלקלק יכול להיות גם כשל לוגי של כשלי אי-רלוונטיות השייך למשפחת הכשלים "טווח ביניים". הטענה כאן היא סופיסטית: אם א' יתרחש, באופן בלתי נמנע יתרחש ב'. לעתים קרובות, לובש הטיעון דמות "חדק הפיל": אם החדק נראה, סימן שהפיל כולו ניצב מאחוריו. במובן זה, דומה כשל המדרון החלקלק לכשל גנטי, רק במהופך. אם הקשר הסיבתי בין הדבר העומד לקרות לבין הדבר שעל פי הטיעון יבוא בהכרח אחריו אינו חזק דיו- מדובר בכשל לוגי. המדרון החלקלק הוא, כאמור, ממשפחת "טווח הביניים - משפחת כשלים לוגיים של כשלי אי-רלוונטיות שבהם יש כשלי היסק. בכשלי "טווח ביניים" קיים בלבול בנוגע ל"טווח הביניים" בו יוצאים מן הכלל, פשרות, שילובים ואבחנות אפשריים. ברוב המקרים, הכשלים נובעים מהתעלמות או אי-זיהוי טווח ביניים שצריך להתחשב בו. במקרים אחרים, כמו אד טמפרנטיאם ואבחנת פנטום נובע כשל דווקא מן הנסיון למצוא טווח ביניים במקום בו הוא אינו קיים.) יש שלוש רמות חשיבה כשמסתכלים על רוע: האינדיבידואל, המצב והמערכת. אנחנו רגילים, בייחוד בתרבות המערבית, להסתכל רק על האינדיבידואל, האדם הזה טוב או רע. אבל האמת היא שכל אדם מושפע גם מהמצב שבו הוא נמצא, ובאופן עמוק יותר מהמערכת שיצרה את המצב הזה. אנחנו צריכים להתחיל לחשוב ברמה המערכתית. לצערי כי רב הכשל של כל אחד מכם לא יפתר בשום אופן ע"י טיפול פרטני כיוון שהוא, לעת הזו, כשל מערכתי כולל וברור. מעטים הצליחו לחבר את חלקי הפאזל ולראות את התמונה השלמה. ובכל זאת, יש כמה גיבורים מקומיים שמסוגלים לעמוד מול שטף הארועים ולא לאבד את צלם האנוש שבהם. במקרה שלנו אלו הן (למשל) ניצת הוורד, שילייי, שקיעת החמה. לכן כיניתי אותן לא פעם גיבורות. ומיהן הגיבורות האלה ? אנחנו רוצים לחשוב שגיבורים הם אנשים מיוחדים. נעשו הרבה מחקרים בתחום, ולא נמצא אלמנט ספציפי שיכול לאפיין אנשים טובים. בסרטים גיבורים הם לרוב אנשים כמו סופרמן או ספיידרמן, אנשים מיוחדים שבורכו בכוחות על. זה לא מודל טוב, כי לנו אין כוחות על. מודל אחר הוא בני אדם כמו גנדי ומרתין לותר קינג, שהקריבו את כל חייהם למען המטרה שבה האמינו. הבעיה היא שהאנשים האלו הקדישו את כל חייהם למטרתם, בעוד רוב הגיבורים הם אנשים רגילים, שהופכים לגיבורים רק במצבים מסוימים. בואו ונוציא את המסתורין מהמושג גיבור. גיבורים אינם חייבים להיות אנשים מיוחדים ויוצאי דופן. זו למעשה 'הבנאליות של ההרואיזם' - אנשים רגילים שעושים במצב מסוים מעשה סופר מוסרי. "גיבורים הם אנשים שעושים את הדבר הנכון בזמן שכל השאר עושים את הדבר הלא נכון. עינכם טחו מראות שבדרך להאדרת גיבור טוב אחד (אלירז) אתם דורסים באופן "רע" את הגיבורים "הרעים" (סער, איילה וכו') ומאמצים לעצמכם תכונות שהן אתם, לכאורה, סולדים. לי עצמי אין עניין מיוחד לא בו ולא בהם. הם כולם בעיניי לא אלים ולא בני אלים ומנגד גם לא השטן ולא בני לוציפר. אנשים נחמדים יותר או פחות, מוסריים יותר או פחות, חכמים יותר או פחות, שנקלעו (בעיקר שלא בטובתם) לעינו הבוחנת של הציבור - במסגרת תחרותית (והדגש הוא על התחרותיות - בדומה לפוליטיקה למשל בזמן בחירות). במצב של תחרות, גם אנשים אמפתיים מאוד הופכים להיות הרבה יותר 'רעים'. בחברה קפיטליסטית שמאוד מעודדת תחרות, זו בעיה. בחברה קפיטליסטית אינדיבידואליסטית כמו שלנו ההצלחה שלי תמיד נמדדת לעומת הצלחתם של אחרים. העניין הוא לא לשפר את האני הפנימי, אלא לנצח את האחרים. אנחנו חיים תמיד על גרף של ציונים השוואתיים. זה יוצר מצב שבו ההצלחה שלך היא בהכרח הכישלון שלי, וזה מעודד רוע. השאלה שתהדהד היא כיצד הצליחה תוכנית ריאליטי להוציא בעת ובעונה אחת את הטוב שבאדם (אלירז) ואת כל הרוע שבמעריציו, הכל בעת ובעונה אחת ובלי למתוח קוו בין מציאות לדמיון אלא תוך התמסרות להתניות אמוציונליות ולרגש קמאי בלתי נשלט ? בעצם, זו לא שאלה. היא כבר נפתרה, כאמור, במחקרים רבים ובמקרה הנוכחי (התחרות בין אלירז לחבריו בבית) היא רק באה לידי ביטוי פעם נוספת. במקרה הזה לא היה זה אלירז שנהג ב"רוע". הוא דווקא נהג עד כה (בהסתייגות מסויימת שלא ארחיב עליה) ב"גבורה" יחסית (אם כי רחוק מלענות על המצופה). מי שנטל לעצמו את "תפקידו" של אלירז הם מעריציו מתוך הזדהות חושית מוחלטת איתו ורצון "לגונן" עליו ולסלק מעליו את "הרעים". ראוי לציין כי מעטים הצליחו (בדוחק) להותיר את רגשותיהם בטווח החיובי בלבד - למשל, סיוון (אבל לא רק). רבים מאוד תירגמו את הלהט האמוציונאלי לשיטפון של רוע כהגדרתו. זה לא מאוד מעודד..... נתראה בהודעת הפרידה מחר.