הולדן קולפילד בשדה
New member
להיות COOL – יומן צפיה
צפיה חוזרת בסרטו המשובח של קמרון קרואו - "כמעט מפורסמים", ובעיקר בדיסק התוספות עם הערות הבמאי, מעלה כמה מחשבות, ומותירה רצון שאין לעמוד בפניו לכתוב את עצמך לדעת ולשתף את כל העולם בעניין... - אוטוביוגרפיה כמשל הסרט עוקב אחר מסע הופעות של להקת STILLWATER (אתם יכולים לחפש אותם ב-AMG, אבל מילה של אזהרה – למרות שהיתה להקת רוק דרומית בשם זה – הסרט מתייחס ללהקה אמיתית בערך כמו "ספיינל טאפ") מנקודת ראותו של כתב צעיר של מגזין "הרולינג סטונס". בדומה לגיבור הסרט - כך גם קמרון קרואו (במאי ותסריטאי) שימש בנעוריו (בגיל 15) ככתב של מגזין המוזיקה הנחשב, ואף הוא עוצב ועיצב את אישיותו והעדפותיו המוזיקליות במסעי הופעות בלתי נגמר ברחבי היבשת (אמריקה). הסרט מציג אלמנטים ביוגרפיים רבים נוספים - הנוגעים בעיקר לחיי המשפחה של קמרון קרואו הצעיר - חשיבותם העיקרית של אלה, מלבד רצונו של הבמאי לראות את חייו פרושים על המסך הגדול, היא בעיצוב האוירה והרקע, ובעיקר ביסוס הבדלי הדורות ביחס לרוק'נ'רול. האם (בכיכובה של פרנסס מקדרמונד הנפלאה כתמיד) - מציגה גישה מעט מפתיעה. מצד אחד מדובר באישה ליברלית ומשכילה, הרחוקה מרחק שנות אור מהגישה האמריקנית "המבוגרת" והפוריטנית של שנות ה-50 שראתה ברוק'נ'רול מוזיקה מבית מדרשו של השטן. ועדיין - היא בזה למוזיקת הרוק הפופולארית - בעיקר בשל שלושה גורמים: * סקס * סמים * תפיסתה את הרוק כ"תרבות נמוכה", להבדיל למשל משירתו של גתה. עם זאת, היא מקבלת את מוזיקת הרוק כתחביב אפשרי של בנה המחונן, ובלבד שזה לא יסיט אותו מיעודו העיקר בחיים (לימוד משפטים בעתיד). - טעמו המוזיקלי של קמרון קרואו הוא כבר עניין ששווה דיסקוס. קומבינציה בלתי אפשרית כמעט של אמריקנה (הנשרים, האחים אולמן, לינרד סקינרד), רוק כבד ורוק איצטדיונים (נוסח לד זפלין, השבת השחורה, בד קומפני), כותבים-יוצרים (בוב דילן, ניל יאנג, ג'קסון בראון, ג'וני מיטשל, אלטון ג'ון), פרוגרים (ג'תרו טאל, יס) וסתם מוזרים (לו ריד, דיוויד בואי). כל אלה מתנקזים ללהקה אחת - המציגה באופן קלישאי אמנם (אך עדיין מקיף למדי) את הפרוטו-טייפ של להקת הרוק בסבנטיס. בעוד שבסרט "זורק" אותנו קרואו למספר רב ובלתי אפשרי של כיוונים, הרי שהערות הבמאי המתלוות לדיסק הבונוס בגרסה ארוכה של הסרט מלמדות אותנו הרבה יותר על האיש, ובהחלט מדובר באיש כלבבי. * בסרט כפי שהוצג בבתי הקולנוע בולטים היוצרים הבאים: - לד זפלין. אלה אוחזים במספר שיא של שירים מתוך הפסקול (חמישה במספר) וניכר שהם הבסיס עליו נשען הסרט. כך גם כל קלישאות הרוק שאובות מחייהם - נוסח חיכוכי האגו הבלתי פוסקים, הפוזה הבלתי נלאית ("תדאג להוציא אותנו טוב בכתבה") ובעיקר האגו המנופח של הכוכבים, כפי שמודגם בקטע השיא של הסרט - צעקותיו של גיטריסט הלהקה "אני אל מוזהב" (I'M A GOLDEN GOD) , כשהוא עומד מסומם על גג בית - מעשה שהוא כולו חיקוי דמותו של רוברט פלאנט. - האחים אולמן. כפי שקרואו מפרט באריכות - עיקר הסרט, שהוא בעצם סרט מסע (וכרגיל המסע הפיזי הוא אלגוריה לסרט מסע רוחני והתבגרות של כל השותפים בו) מבוסס על התלוותו בגיל 15 למסע הופעות של האחים אולמן, מיד לאחר הוצאת אלבום המופת שלהם - BROTHERS AND SISTERS, רגע לאחר מותו של דווין אולמן. למעשה - הסצנות הרבות באוטובוס הלהקה הינן חיקוי מדויק של אותו מסע, כולל האישיות הדו קוטבית - חברית אך חשדנית לעיתים של גרג אולמן. ובכלל, האזנה קפדנית לקמרון קרואו מלמדת עד כמה האחים אולמן היא היא הלהקה הראשונה בליבו. - לינרד סקינרד. אמנם אינה מוזכרת ישירות בסרט - אך איך ניתן להתעלם מסצנת הסערה החשמלית שעובר המטוס, רגע לפני המוות, שבו כל כוכבי הסרט מוצאים את הזמן להטיח לראשונה בחייהם את כל האמת בפרצוף. בהערות לסרט מרחיב קרואו בעניין לינרד סקינרד ומתאר את יחסיו הקרובים (אולי קרובים מדי) עם רוני ואן זאנט המנוח. - הנשרים. הנשרים מוזכרים רק בחטף בסרט - בזמן משחק הקלפים של חברי סטילווטר עם חברי להקת האמבל פאי והנשרים, כאמור. אך חיבתו של קרואו לחבורה של דון הנלי וגלן פריי היא עניין ידוע. למעשה את מהות ה-COOL (והסרט עוסק לא מעט בהגדרה של COOL) מגלם בעיני קרואו לא אחר מאשר גלן פריי מהאיגלס. אותו גלן פריי מככב גם בסרט קודם של קמרון קרואו - "ג'רי מקגוויר).
צפיה חוזרת בסרטו המשובח של קמרון קרואו - "כמעט מפורסמים", ובעיקר בדיסק התוספות עם הערות הבמאי, מעלה כמה מחשבות, ומותירה רצון שאין לעמוד בפניו לכתוב את עצמך לדעת ולשתף את כל העולם בעניין... - אוטוביוגרפיה כמשל הסרט עוקב אחר מסע הופעות של להקת STILLWATER (אתם יכולים לחפש אותם ב-AMG, אבל מילה של אזהרה – למרות שהיתה להקת רוק דרומית בשם זה – הסרט מתייחס ללהקה אמיתית בערך כמו "ספיינל טאפ") מנקודת ראותו של כתב צעיר של מגזין "הרולינג סטונס". בדומה לגיבור הסרט - כך גם קמרון קרואו (במאי ותסריטאי) שימש בנעוריו (בגיל 15) ככתב של מגזין המוזיקה הנחשב, ואף הוא עוצב ועיצב את אישיותו והעדפותיו המוזיקליות במסעי הופעות בלתי נגמר ברחבי היבשת (אמריקה). הסרט מציג אלמנטים ביוגרפיים רבים נוספים - הנוגעים בעיקר לחיי המשפחה של קמרון קרואו הצעיר - חשיבותם העיקרית של אלה, מלבד רצונו של הבמאי לראות את חייו פרושים על המסך הגדול, היא בעיצוב האוירה והרקע, ובעיקר ביסוס הבדלי הדורות ביחס לרוק'נ'רול. האם (בכיכובה של פרנסס מקדרמונד הנפלאה כתמיד) - מציגה גישה מעט מפתיעה. מצד אחד מדובר באישה ליברלית ומשכילה, הרחוקה מרחק שנות אור מהגישה האמריקנית "המבוגרת" והפוריטנית של שנות ה-50 שראתה ברוק'נ'רול מוזיקה מבית מדרשו של השטן. ועדיין - היא בזה למוזיקת הרוק הפופולארית - בעיקר בשל שלושה גורמים: * סקס * סמים * תפיסתה את הרוק כ"תרבות נמוכה", להבדיל למשל משירתו של גתה. עם זאת, היא מקבלת את מוזיקת הרוק כתחביב אפשרי של בנה המחונן, ובלבד שזה לא יסיט אותו מיעודו העיקר בחיים (לימוד משפטים בעתיד). - טעמו המוזיקלי של קמרון קרואו הוא כבר עניין ששווה דיסקוס. קומבינציה בלתי אפשרית כמעט של אמריקנה (הנשרים, האחים אולמן, לינרד סקינרד), רוק כבד ורוק איצטדיונים (נוסח לד זפלין, השבת השחורה, בד קומפני), כותבים-יוצרים (בוב דילן, ניל יאנג, ג'קסון בראון, ג'וני מיטשל, אלטון ג'ון), פרוגרים (ג'תרו טאל, יס) וסתם מוזרים (לו ריד, דיוויד בואי). כל אלה מתנקזים ללהקה אחת - המציגה באופן קלישאי אמנם (אך עדיין מקיף למדי) את הפרוטו-טייפ של להקת הרוק בסבנטיס. בעוד שבסרט "זורק" אותנו קרואו למספר רב ובלתי אפשרי של כיוונים, הרי שהערות הבמאי המתלוות לדיסק הבונוס בגרסה ארוכה של הסרט מלמדות אותנו הרבה יותר על האיש, ובהחלט מדובר באיש כלבבי. * בסרט כפי שהוצג בבתי הקולנוע בולטים היוצרים הבאים: - לד זפלין. אלה אוחזים במספר שיא של שירים מתוך הפסקול (חמישה במספר) וניכר שהם הבסיס עליו נשען הסרט. כך גם כל קלישאות הרוק שאובות מחייהם - נוסח חיכוכי האגו הבלתי פוסקים, הפוזה הבלתי נלאית ("תדאג להוציא אותנו טוב בכתבה") ובעיקר האגו המנופח של הכוכבים, כפי שמודגם בקטע השיא של הסרט - צעקותיו של גיטריסט הלהקה "אני אל מוזהב" (I'M A GOLDEN GOD) , כשהוא עומד מסומם על גג בית - מעשה שהוא כולו חיקוי דמותו של רוברט פלאנט. - האחים אולמן. כפי שקרואו מפרט באריכות - עיקר הסרט, שהוא בעצם סרט מסע (וכרגיל המסע הפיזי הוא אלגוריה לסרט מסע רוחני והתבגרות של כל השותפים בו) מבוסס על התלוותו בגיל 15 למסע הופעות של האחים אולמן, מיד לאחר הוצאת אלבום המופת שלהם - BROTHERS AND SISTERS, רגע לאחר מותו של דווין אולמן. למעשה - הסצנות הרבות באוטובוס הלהקה הינן חיקוי מדויק של אותו מסע, כולל האישיות הדו קוטבית - חברית אך חשדנית לעיתים של גרג אולמן. ובכלל, האזנה קפדנית לקמרון קרואו מלמדת עד כמה האחים אולמן היא היא הלהקה הראשונה בליבו. - לינרד סקינרד. אמנם אינה מוזכרת ישירות בסרט - אך איך ניתן להתעלם מסצנת הסערה החשמלית שעובר המטוס, רגע לפני המוות, שבו כל כוכבי הסרט מוצאים את הזמן להטיח לראשונה בחייהם את כל האמת בפרצוף. בהערות לסרט מרחיב קרואו בעניין לינרד סקינרד ומתאר את יחסיו הקרובים (אולי קרובים מדי) עם רוני ואן זאנט המנוח. - הנשרים. הנשרים מוזכרים רק בחטף בסרט - בזמן משחק הקלפים של חברי סטילווטר עם חברי להקת האמבל פאי והנשרים, כאמור. אך חיבתו של קרואו לחבורה של דון הנלי וגלן פריי היא עניין ידוע. למעשה את מהות ה-COOL (והסרט עוסק לא מעט בהגדרה של COOL) מגלם בעיני קרואו לא אחר מאשר גלן פריי מהאיגלס. אותו גלן פריי מככב גם בסרט קודם של קמרון קרואו - "ג'רי מקגוויר).
