להיות עם ולהרגיש בלי..
אולי זה מתאים יותר לפורום "זוגיות במשבר", אבל זה ה-
שלי, אז תסבלו קצת סיפורי זוגיות קלוקלת, נכון?
אז עצוב לי. מאוד. כבר שנה וחצי אני בניסיונות הכניסה להריון, בתוך זוגיות, אך ללא פרטנר אמיתי. הוא קטן ממני בכמה שנים ומרגיש לא בשל להיות אבא. ואני.. בת 33 עם אנדו' ובעיות פריון. ומלכתחילה אני מרגישה לא שלמה עם זה שגררתי אותו לתהליך בעל כורחו.. אבל מצד שני, גם אם אשים את הכמיהה לילד בצד, לא מרגישה שיש לי את הפריבילגיה להתמהמה. וכל השנה וחצי האחרונות קיוויתי שיתחולל שינוי. שהוא יראה כמה אני משתוקקת, כמה אני שבורה כשזה לא קורה, ומשהו יזוז אצלו. אבל לא. הוא אמנם מתגייס לעניין "טכנית" אבל גם זה עם הרבה רטינות ואמירות של: "אני עוזר לך להגשים את החלום ש ל ך". ואתמול זה היכה בי. זה מעוות להביא ילד לעולם ככה. הילד הזה לא רצוי עוד לפני שהוא בכלל נוצר. ואני גם עייפה. עייפה משנה וחצי של נסיונות כושלים עם שברון לב בצידם והקלה של בן הזוג מנגד. עייפה להיות בתוך זוגיות, אבל להרגיש במסע הזה הכי בודדה בעולם. עייפה מלהרגיש שעושים לי טובה. וגם ממורמרת. אולי זה לא פיירי מצידי ואני צריכה לקבל את זה שלכל אחד יש את הקצב שלו, אבל הציפייה שלי ממנו היתה להתגייס באמת. לעשות עד הסוף ולא רק לסמן וי כי אני מתעקשת. אני מבינה שהוא עוד לא שם, אבל הוא כן רוצה ילדים. זה לא שאני מבקשת ממנו לשתף פעולה עם משהו שהוא לא רואה בעתיד. אני מבקשת ממנו להתפשר על העיתוי בגלל הבעיות הבריאותיות. אולי אני מרוכזת בעצמי וקשה לי לראות אותו. מרגישה במבוי סתום. היום הייתי אמורה להתחיל מעקב זקיקים חדש ואחרי עוד מריבה שקשורה לנושא אתמול, החלטתי לא ללכת. הוא לא ניסה להניא אותי. אני עושה הפסקה בכל התהליך. בלב שבור אבל שלם. זה לא נכון ככה.
אולי זה מתאים יותר לפורום "זוגיות במשבר", אבל זה ה-
