להיות בצד השני
אתמול חוויתי חוויה קשה. אני לא יודעת למה. אולי מעומס גופני ורגשי, אולי הבריאות שלי מדרדרת, אבל הרגשתי רע. זה התחיל בבוקר עם מיגרנה וכאבי בטן חזקים ( שתחילה חשבתי מהמתח שבמפגש עם פקידת לישכת העבודה) ואז בצהריים, כשאמא נחה את מנוחת הצהריים, הכנתי ארוחת צהריים לאהובי ולי. ולא היה לי כוח. והתרגזתי עליו על שטות. והרגשתי שאני עייפה ולא מסוגלת לעמוד על הרגליים. נשכבתי במיטה. והכל היה מעורפל לי. כאילו במין חלום בלהות. ראיתי במעומעם את אהובי, שהוא רוכן אליי, מדבר אליי ולא כל כך הבנתי מה הוא אומר ואם הוא באמת או שאני באמצע חלום. לא הייתי מסוגלת להזיז אפילו אצבע, כאילו איזה מכשפה מהאגדות הטילה עליי כישוף ואני קפואה. בכיתי, אבל לא הרגשתי שאני בוכה. שכבתי בעיניים פקוחות אבל קפואות. לא היה לי כוח אפילו להחזיק את הראש באוויר. הייתי אדישה למתרחש. גם לאהובי המחבק אותי ובוכה וגם לרחשים מהחדר של אמא שהתעוררה. ואז אחרי כמה זמן, התחלתי להיות מודעת לסביבה. הצלחתי ללחוש "מים", ואישי הביא לי, אבל לא הצלחתי בהתחלה לשתות והמים נשכפו עליי. הוא הלך והביא קש והרים אותי והשקה אותי בהרבה סבלנות ועדינות. ואני זוכרת שנזכרתי בימים שאמא היתה במצב קשה, ואני ישבתי לידה, כמוהו, בוכה, ומנסה להשקות אותה מים שלא תתיבש. בסופו של דבר התאוששתי לאחר כמה שעות. למרות שאני עדיין חלשה. ומרשה לעצמי לנוח בכל הזדמנות. ההרגשה הזו, להיות תלוי באחר, ולא משנה עד כמה הוא מטפל בך באהבה, זה כל כך קשה. זה כל כך משפיל. כאילו, נכנסתי לנעליה של אמא, ו"טעמתי" על קצה המזלג את מה שהיא חשה, יום יום, שעה שעה כשהיא חסרת אונים ותלוייה בי לחלוטין. וזה לא משנה שאני מטפלת בה באהבה ומבחירה. והיא יודעת שאני אוהבת אותה. ההרגשה הזו שמישהו יקר מטפל בך כל כך קשה שאני לא מצליחה להסביר אותה במילים.
אתמול חוויתי חוויה קשה. אני לא יודעת למה. אולי מעומס גופני ורגשי, אולי הבריאות שלי מדרדרת, אבל הרגשתי רע. זה התחיל בבוקר עם מיגרנה וכאבי בטן חזקים ( שתחילה חשבתי מהמתח שבמפגש עם פקידת לישכת העבודה) ואז בצהריים, כשאמא נחה את מנוחת הצהריים, הכנתי ארוחת צהריים לאהובי ולי. ולא היה לי כוח. והתרגזתי עליו על שטות. והרגשתי שאני עייפה ולא מסוגלת לעמוד על הרגליים. נשכבתי במיטה. והכל היה מעורפל לי. כאילו במין חלום בלהות. ראיתי במעומעם את אהובי, שהוא רוכן אליי, מדבר אליי ולא כל כך הבנתי מה הוא אומר ואם הוא באמת או שאני באמצע חלום. לא הייתי מסוגלת להזיז אפילו אצבע, כאילו איזה מכשפה מהאגדות הטילה עליי כישוף ואני קפואה. בכיתי, אבל לא הרגשתי שאני בוכה. שכבתי בעיניים פקוחות אבל קפואות. לא היה לי כוח אפילו להחזיק את הראש באוויר. הייתי אדישה למתרחש. גם לאהובי המחבק אותי ובוכה וגם לרחשים מהחדר של אמא שהתעוררה. ואז אחרי כמה זמן, התחלתי להיות מודעת לסביבה. הצלחתי ללחוש "מים", ואישי הביא לי, אבל לא הצלחתי בהתחלה לשתות והמים נשכפו עליי. הוא הלך והביא קש והרים אותי והשקה אותי בהרבה סבלנות ועדינות. ואני זוכרת שנזכרתי בימים שאמא היתה במצב קשה, ואני ישבתי לידה, כמוהו, בוכה, ומנסה להשקות אותה מים שלא תתיבש. בסופו של דבר התאוששתי לאחר כמה שעות. למרות שאני עדיין חלשה. ומרשה לעצמי לנוח בכל הזדמנות. ההרגשה הזו, להיות תלוי באחר, ולא משנה עד כמה הוא מטפל בך באהבה, זה כל כך קשה. זה כל כך משפיל. כאילו, נכנסתי לנעליה של אמא, ו"טעמתי" על קצה המזלג את מה שהיא חשה, יום יום, שעה שעה כשהיא חסרת אונים ותלוייה בי לחלוטין. וזה לא משנה שאני מטפלת בה באהבה ומבחירה. והיא יודעת שאני אוהבת אותה. ההרגשה הזו שמישהו יקר מטפל בך כל כך קשה שאני לא מצליחה להסביר אותה במילים.